צמצום פערים וערבות הדדית בקיבוץ - סיכום מפגש החוג הרעיוני של יד-טבנקין מיום 16.10.07
ENGLISH
צמצום פערים וערבות הדדית בקיבוץ
 

סיכום מפגש החוג הרעיוני של יד-טבנקין  מיום 16.10.07

 

21.10.2007

 

החוג הרעיוני של יד-טבנקין התכנס לדיון על הפערים הכלכליים הגדלים בין קיבוצי התנועה ובין החברים בקיבוצים המשתנים, בניסיון למצוא דרכים לגישור על הפערים, לשמירה על שוויון בתחומי יסוד (בריאות, חינוך) ועל ערבות הדדית מחייבת.

 

עמרי כנען , מרכז אגף הרכזים בתנועה הקיבוצית, פתח את הדיון בטענה שזהו דיון "ביום שאחרי", בעיקר לגבי הקיבוצים שעברו שינוי, אם כי גם בתוך הקיבוץ השיתופי קיימים פערים.  שלושה רבעים מכלל הקיבוצים עברו ל"רשת ביטחון" או שנמצאים בתהליך מעבר, לאחר שהגיעו למסקנה שיש להעביר את האחריות לפרנסה ליחידה המשפחתית. גם בקיבוצים המנוהלים ע"י ועד ממונה יש היום תהליך מרשים של חזרת בנים. אי אפשר להתרפק על העבר ולומר ש"פעם היה נפלא". קיבוצים רבים שסבלו מבעיה כלכלית או דמוגרפית נמצאים היום במצב של צמיחה (כלכלית ודמוגרפית) בעקבות השינוי. יש מיקסום של היכולות במודל זה.

 

רשת הביטחון מחויבת לפנסיה של 2,400 ש"ח לפחות (לא כולל ביטוח לאומי) ולמשפחות - בגובה שכר מינימום לפחות. הקיבוץ מודע לכך שעליו להגיע לזה במהרה. הקיבוצים הם חלק מהמדינה ומהעולם המערבי, שיש בהם הגדלת פערים. במסגרת הערבות ההדדית עלינו לצמצם פערים בין החברים באותו קיבוץ ובין קיבוץ לקיבוץ בתנועה. הכלי לכך הוא המס הפרוגרסיבי והנמכת "מס הגולגולת" ככל האפשר, וכן צמצום ההוצאות המשותפות הממומנות ע"י "סל השירותים". כדי למשוך את הבנים בחזרה, למשוך אנשים טובים לחברות בקיבוץ - אי אפשר, לאורך זמן, להטיל מס פרוגרסיבי גבוה. זה עלול להביא למקרים של העלמת הכנסות וכו'. דרוש להיערך לצמצום פערים בחברה סולידרית המגלה ערבות הדדית אמיתית. אם יתנהל הקיבוץ בצורה חכמה ויקלוט חברים לאגודה השיתופית - המדינה תתן לנו יותר אפשרויות ליהנות מהמשאבים (קרקע, מים וכו'). אין ספק שיהיו פערים בקיבוץ העתידי, אך יש להתנהג בתבונה. להגביל גודל דירה. לשמור על רמת חיים דומה לכולם.

 

מיכי דרורי,  מנהל המח' המשפטית בתנועה, ניסה לקבוע מסגרת היסטורית לשינוי שחל בקיבוץ. התאריך, לדעת מיכי, הוא מועד חתימת הסכם הקיבוצים הראשון בש' 1989. מאז אין אפשרות לחבר רציונלי להסתכל על הקיבוץ כמו קודם ולחשוב שהוא שייך לקיבוץ והקיבוץ יספק לו את כל צרכיו. החבר ידע שהקיבוץ הוא חלק מתנועה ואם חס וחלילה קורה משהו לקיבוץ - יש לתנועה שליחים בממשלה ובכנסת, הם ידאגו לקיבוץ והמדינה נותנת גיבוי לתנועה ולקיבוציה. בש' 89 ההסדר הנ"ל קרס באופן פורמלי: אין תנועה. 1. נאסר על התנועה לקיים את הקרנות, נפסקה פעילותה הכלכלית. 2. בוטלה הערבות ההדדית בין הקיבוצים לבין עצמם. האמנה ההיסטורית עם המדינה הסתיימה. חדלנו להיות שליחי המדינה, "פלוגת חיילים על הגבול" ונכנסנו למשבר קיומי. אולי במקום "פערים" מותר להשתמש במילה "עוני". בהרבה קיבוצים היינו עניים. נכנסנו למצב של חוסר ביטחון. לאי-ודאות מה יקרה מחר בבוקר. רמת החיים בארץ עולה וחבר הקיבוץ יישאר ברמה נמוכה.

 

בשנים 90 - 91 ברית התנועה הקיבוצית פרסמה עדיין את נתוני רמת החיים (מזון, גודל דירה) - כל זה התפורר כתוצאה מההסכם. התגובה לא היתה אידיאולוגית מכוונת, אלא באה מלמטה, מהשטח, בצורת השינוי. אמצעי הייצור העיקרי שאותו מחלקים הוא כושר ההתפרנסות של החברים. כאשר ההתקוטטות היא על כוח העבודה של האדם - מתחיל להיפתח פער גדול בתוך הקיבוץ. העוני בקיבוצים, של כל הקיבוץ ביחד - הפך לעוני של החבר, שלא מובטחים לו תזונה, דיור הולם, רמה רפואית הולמת. ההחלטות עדיין לא מיושמות בכל המקומות. השאלה היום איננה רמת החיים המינימלית - אלא הפער בין המינימלי לבין המשתכרים שכר גבוה. יש כאן דיון עקרוני שהתנועה חייבת להיות מעורבת בו. פערים הם מחלה לא בריאה. עדיין יש לנו "מדורת שבט" ומשקע גנטי. גם בתחום שבין הקיבוצים יש מה לעשות. אם תרומה של קיבוץ עשיר לקיבוץ עני תביא תועלת לתורם - אפשר יהיה לעשות משהו. צריך למדוד את רמת החיים בכלים אמיתיים. (אם זה שמשתכר הרבה מניהול המפעל, למשל, כמה משתכרת אשתו, מהי הכנסת המשפחה , כמה ילדים יש להם, מהם הצרכים - למדוד לא רק שכר, אלא את רמת החיים של המשפחה). יש לפתח כלי למדידת רמת החיים ולדאוג למידה סבירה של שיוויון בנושא זה - כולל מגבלות על גודל הדירה, על בנייה בקומות וכו',

בעייה שנוצרה בשטח היא נושא המיסוי בקיבוץ המתחדש. ישנם 3 סוגי מס: 1. מס גולגולת - שהוא בעצם מס רגרסיבי. מיסוי אחיד הוא בעייתי. לחלש קשה לשלם אותו.  2. מס אחיד (% מהשכר) - לא קיים בקיבוצים.  3. מס פרוגרסיבי - שיעור המס עולה ככל שעולה ההכנסה. המקור להשואת פערים אמור לבוא ממיסוי כזה. בהרבה קיבוצים מס זה איננו קיים (משתמשים במס-הכנסה לצורך זה).

 

השיוך - ברוב הקיבוצים קשור בוותק. הוותק הוא כלי ליצירת שיוויון. השיוך צריך להיות כפוף לדרישות של הערבות ההדדית. יש חשש שהויכוח מתעסק יותר מדי בדברים ה"נוצצים" - המשכורות, המכוניות. יש לעסוק יותר בהשוואת רמת החיים. את השוואת רמת החיים יש להתחיל, כאמור דרך הכנסות התא המשפחתי ועליו להטיל מס פרוגרסיבי (אם המשפחה השתכרה מעל לקו רמת החיים הדרושה). אולם, גם אחרי שדאגנו לחלשים לרמת חיים סבירה ומעלה - יש לקחת בחשבון שיהיו פערים בקיבוץ ונצטרך לחיות עם זה.

 

עמיקם אוסם  מקבל את הניתוח של מיכי. הקיבוץ עבר תהליך של "התאזרחות" - קודם היינו "כוח משימה" של המדינה. תפקידנו זה תם. כמה מהקיבוצים איבדו את המוטיבציה לשיתוף. כמה היו במצב כלכלי קשה. כאשר היה צריך להתחלק במה שיש ולתרום לשיתוף - זה נעשה קשר יותר מאשר כשהיה צריך להתחלק במה שמקבלים. הקיבוץ לא ידע לטפל באלה שמסתירים מה שיש להם ואינם רוצים לתת. במעבר ללינה המשפחתית נוצרו פערים בדיור. הויתור על עבודה עצמית גרם לשינוי - נתן לאנשים לגיטימציה לחפש מישרה בחוץ. אולי מטרה משותפת, על אף הפערים, יכולה לאחד אותנו. הקיבוץ חייב להכניס את מושג הרווחה. איך אפשר ללכד אנשים כ"חברה אזרחית" בקיבוץ אחד, לחבר אותם במדיניות של רווחה - פנימית, קהילתית, אזרחית - כחברה אלטרנטיבית. קהילה יכולה לעשות זאת. אפשר לגייס תמיכה מכל מרחב הקשת לרעיון של "קהילת רווחה דמוקרטית", החותרת למשהו אחר.

 

יצחק גרשון  מצטרף לעמיקם. עלינו לבחון לאן נרצה לדחוף את הקיבוץ המשתנה. ההגבלות צריכות להיות מינימליות. אנחנו קבוציה שרוצה לעשות הסדרים בתוכה, טוב יותר מאלה שבחוץ. הקיבוץ השיוויוני לא התקיים גם קודם במאה אחוז והיו חריגות, יותר או פחות, בקיבוצים השונים.  על התנועה להשגיח שלא יהיה קל לקבל החלטות "קניבליות". הרגולטור (המדינה והתנועה) חייב לחייב את הקיבוץ לקיים את התקנות. המודלים קיימים, אך על כל קיבוץ לבחור כיצד ליישם את השינוי. רמת החיים השונה מונחת היום על השולחן - ולא מתחת לשולחן. אפשר למדוד אותה ולדאוג שהמחיר לא יהיה מוגזם. רשת הביטחון צריכה להיות גבוהה ככל האפשר.

 

אהרן ידלין תומך בכל מאמץ מצד התנועה לשמור על הקיבוץ השיתופי-שיויוני לאורך ימים. זכות שווה לסיפוק הצרכים. היתה חדירה של מקורות חוץ גם לקיבוץ השיוויוני, אך זה לא הורגש בחיי הקיבוץ - לא בנו בתי פאר ולא החזיק מכוניות פרטיות. תומך בתנועה קיבוצית אחת, למרות התהליכים שקורים בחלק מהקיבוצים. לא לאמץ תיאוריות דטרמיניסטיות, לא לנסות להוכיח שקיבוץ שיוויוני לא יכול להתקיים ומאידך לא לנסות להוכיח שקיבוץ משתנה נגזר עליו להפוך ליישוב קהילתי.

 

השיטה של ערבות הדדית בין הקיבוצים וערבות הקרן הגיעה לפשיטת רגל. המדינה הלכה להסדר כדי להציל את צורת החיים הזו ששמה קיבוץ. ביטלו את הקרן שנתנה ערבות אוטומטית לקיבוצים כושלים. המדינה לא שלחה את הקיבוצים לעזאזל. תומך ברגולציה תנועתית. מס גולגולת או מס דירה למשתכרים הרבה - מול מס מאם חד-הורית למשל, זה אי-צדק. הבנייה המדהימה המתרחשת בכמה מהקיבוצים - פוגעת. ה,ארמונות" פוגעים יותר מהשכר הדיפרנציאלי. דרושה רגולציה תנועתית לדברים הללו. אם מס ההכנסה הוא מקור לתחזוקת הקהילה - זה בסדר גמור.

 

אלישע שפירא מייחס את המשבר הכלכלי לתחילת שנות ה- 80, כשההסדר בא כנסיון למתן את המשבר. בסוף ש' 88, עוד לפני החתימה, כשסופר לאריה קרול (הקיבוץ הדתי) שהתנועה הגיעה לחוב שלא ניתן לפרוע - הוא טען שזה סוף התנועה הקיבוצית. קרול אמנם טעה, אך שורשי השינוי קדומים יותר. גם בתקופה שבה הוקמו הקיבוצים לא היה גיבוי מוחלט של המדינה. הדברים ניתנו על תנאי. האם כתוצאה מתהליכים אלה נגזר על הקיבוץ להיות דיפרנציאלי? לא. השינוי הגדול הוא שינוי ערכים, לפי בחירת החברים. "מהפכת המנהלים" של בני ה- 50 - היא הנהגת השינוי. גם בקיבוצים המשתנים יש שונות ויש מגמות שונות. עוני הוא דבר יחסי - לא מה שדרוש לאדם, אלא מה שיש לו לעומת האחר. במדינת ישראל מבינים כבר יותר אנשים שהפערים בחברה הם סיכון. הכלי המחייב הוא ה"ריצפה" - שכר המינימום. אסור להסתפק בזה ויש לדבר גם על ה"תיקרה"  - לפחות במה שנוגע לקיבוץ. חלק מהפערים יכולים להיות מכוסים דרך הנכסים. נכסים בקרן עזרה הדדית - לפני השיוך והפיזור.  יש מגבלות בתכנון הפיזי. בנושא העזרה ההדדית בין הקיבוצים - אפשר ללמוד מהקיבוץ הדתי, הם מפליאים לעשות.

 

עמרי כנען  השיב לדוברים בנושא "התנועה כרגולטור" ואמר שוולוולה הביע זאת בצורה חריפה: קיבוץ שיתכחש לתקנות הערבות ההדדית - לא יהיה בתנועה. לשאלת חזרת הבנים לקיבוץ - המצב שונה בין קיבוצים שבנו שכונה קהילתית לבין אלה שקולטים את הבנים כחברים, עם כל הזכויות והחובות. בבחן, למשל, המצב התהפך - הבנים חזרו, שוכרים דירות, בונים, משתתפים במיסוי. הכלי של מס ההכנסה משמש כמקור לערבות ההדדית. בזמן המלחמה הקיבוצים תפקדו היטב והחברים נשארו במקום. השינוי לא פגע בחוסן.

 

מיכי דרורי מחזק את דבריו שבתיעוד היסטורי יש לתת צבע ולזהות תאריך לנקודת מפנה. מינימום קיום בכבוד קידמנו, פורמלית. התנועה החליטה על זה ביוזמתה, עוד לפני התקנות. קו המינימום נקבע בתנועה, עוד לפני התערבות המדינה. מה שקבעה התנועה הוא הרבה יותר ממה שדורשת המדינה (דיור חינם, רשת ביטחון מעל שכר מינימום). אנחנו צמודים לרמת השכר הממוצע במשק. לא צריך לטפל בגובה המשכורת. מדד ג'יני מודד הכנסת המשפחה. נוצרות בעיות חדשות - כמו חלוקת אופציות במפעלי הייטק ועוד. עלינו לקבוע מנגנוני מיסוי לרמת החיים ולא לריב על גובה המשכורת.

 

אמרי רון מבקש להסיק מסקנות. גם בקיבוצים השיתופיים פועלים מנהלים ששווים משכורות עתר. אפשר לשכנע מנהלים שירוויחו משיוויון ומשיתוף במפעל, מה שנותן יותר מוטיבציה לעובדים. יש לנו מפעלים מגווני משרות שיכולים לספק אתגרים לצעירים שלנו ולהביא פחות עובדי חוץ. העובדים בקיבוץ המחדש חסרים הגנה כלשהי - של איגוד מקצועי או של חוזה אישי. מבחינה זו הם הנחותים ביותר. יש עוולות בחלוקת המשרות. המשכורות חסויות - הבנייה לא. יש להעדיף הקמת אגודות שיכון קואופרטיביות כדי לשמור על מינימום שיוויון, על מגבלות בנייה - והלוואי והתנועה היתה רגולטור…

 

איתי אמדורסקי (מתנועת הבוגרים של הנוע"ל) רואה בקיבוץ רעיון - מקום שיתופי, סולידרי. על הקיבוץ ליצור מציאות, לבנות אותה - לא להגיב למציאות. צריך לברוא מציאות.

 

משה פורת רואה אתה קיבוץ כחלק מהחברה הישראלית במשבר רוחני ובאובדן דרך. יש לבנות קיבוץ אחר, באנרגיה אחרת - תיקון וגאולה של האדם והחברה. זה החלום - שיהיה מודל לחיקוי, שיתן השראה לחברת מופת…

 

בנימה חזונית-חלומית-אופטימית-אוטופית, או איך שתקראו לזה, סיימנו את הדיון ואנו מצפים לתנועה שאכן, תתייצב כרגולטור נאמן ותשמור על הקיבוצים שישמרו על רמה אופטימלית של שיוויון ברמת החיים.

 

 

רשמה: אילנה לפידות