פיתוח ושיתוף אזורי ביישובי הפריפריה - סיכום מפגש החוג הרעיוני של אפעל / יד טבנקין מיום 5.4.06
ENGLISH
פיתוח ושיתוף אזורי ביישובי הפריפריה

סיכום מפגש החוג הרעיוני של אפעל / יד טבנקין מיום 5.4.06

 

אלון שוסטר, יו"ר המועצה האזורית שער-הנגב, פתח את הדיון בהעלאת זכרונות מימי השילוב האזורי, בעת היותו חבר גרעין "גשר", אשר יזם פעילות חברתית-חינוכית משותפת של בני האזור עם בני העיירה שדרות השכנה, קייטנה משותפת - אך לדבריו - הניסיון של "השילוב האזורי" דאז אולי לא היה פאתטי, אך היה משעמם, לא מלהיב.  עד שלא תהיה פעילות עסקית משותפת, חינוך משותף ממש - השותפות איננה שותפות. יש מקום בהחלט לשת"פ עם שדרות ב"ניצול ההזדמנות", נוכח מצב הביטחון, תחת הקסאמים, להרוויח משהו ביחד לקידום האזור.

 

מהלך הקריסה של הקיבוצים, הירידה מהנכסים, הנמכת החומות, התערבות הדדית - כל אלה יצרו יותר דמיון בינינו ויש צורך אמיתי בשיתוף פעולה. המפעלים האזוריים החליפו בעלות ואנחנו כבר לא "בעלי הבית". הדברים שנאמרו בשנות ה-70 וה- 80 כבר אינם תקפים. במקביל  יש שיפור מתמיד ברמת החיים של האליטות בעיירות. העלייה של שנות ה- 90 הטילה נטל קליטה כבד על הפריפריה, אליה נשלחו הקבוצות הפחות איכותיות. יש חשיבות לעיסוק בסוגיה זו של הפיתוח המשותף וחובה לנצל את המשאבים הקיימים. הגברת הנגישות לשירותם איכותיים, דוגמת מכללת ספיר או המרכז ההידרותראפי - מקדמת את הפרובינציה כולה. סינרגיה בתרבות, השבת מים, התארגנות "סובב עזה": הולכות יחד כמה רשויות ופועלות במשותף כנגד ה"הפרד ומשול" של השלטון המרכזי. שיתוף הפעולה מקנה חוסן אנושי ותחושת סולידריות, מקטין מתחים פוליטיים.

 

ישנם מנגנונים קיימים כמו איגודי ערים לכבאות, איכות סביבה, ביוב - לכל סוגי ההתיישבות. יש זירת הידברות ומקימים פארקי תעשייה משותפים. על הפארק מוקם מרכז לפיתוח אזורי הנשען על המכללה. יחד עם העיר פונים החוצה, אל גורמים ממלכתיים. שותפות 2000 היא עוד זירת הידברות. מעודדים כל יישוב להגיע להסכמי גבולות, לחכירה לדורות, להסכם עם העיירה (כנגד מתקפות הקשת המזרחית ודומיה).

 

ויכוח כמו זה הנוגע למ.א. תמר והארנונה מים-המלח - ניתן לבדיקה ע"י הממשלה ולעשיית צדק באמצעות מענקי איזון. אפשר ליצור שיתופי פעולה וקונפדרציות עם הרשויות סביבנו, לא בלי שדרות.  ישנם גורמים החוששים מפני זה: חוששים לשמירת הפרנסה של אנשינו, לרמת השירותים שלנו, מתנגדים להנמכה טוטלית של הגדרות מתוך חשדנות (לפעמים אתנית, גזענית). אך ישנם גם גורמים מעודדים שיש להם ראייה מרחבית, המבינים שזה איננו "משחק סכום אפס", מגלים סקרנות ומוכנים להתמודד יחד מול יריבויות משותפות. היוזמה לקידום מרכז לפיתוח אזורי צריכה לבוא מאנשי האזור. כל מבנה ארגוני שיישען על גורמי האזור, יתכנן פתרונות משותפים ואתגרים משותפים - יקדם את האזור כולו. המכללות הן גורם מגשר, מאגם משאבים, נייטרלי. ישנם מאבקים ציבוריים משותפים מול פשיעה, מזהמים וכו'. קיימת "העדפת עניי עירך": רכישה מהשכנים ולא מספק רחוק, שת"פ בתחומי חינוך, רווחה, תרבות, ביטחון, פיתוח כלכלי. ראשי הרשויות הם מקדמי המהלכים בעניין. יש מקום נרחב לעשייה משותפת, ביזורית, להצמחה מלמטה. מערכות השלטון צריכות לחתור לעבודה משותפת תוך כיבוד השינוי.

 

ח"כ חיים אורון (ג'ומס): מבקש לראות בדבריו פתיחה אחרת לאותו נושא - אך לא הבדלי גישות. אלון מנסה לארגן את הפריפריה טוב יותר. השאלה המרכזית היא שאלת המרכז והפריפריה - עוד לפני שאלת שיתופי הפעולה בתוך הפריפריה. הגדרת הפריפריה - האם היא גאוגרפית? חברתית? עד הקמת המשרד לפיתוח הגליל והנגב, שלא עשה עדיין כלום, הניחו שהפריפריה תצטמצם כאשר הכבישים הטובים יגיעו לגליל ולנגב. צמצום המרחקים לא מביא את המרצים באוניברסיטת באר-שבע לבוא לגור באזור אלא להיפך, לגור בתל אביב ולהגיע בנוחיות לעבודה. הוכח שממשלות, כשהן רוצות, יודעות לקרב פריפריה למרכז: שטחי הגדה וסובב-עזה קיבלו העדפות רבות לעומת הפריפריה האחרת. תושבי הרצועה שיצאו, רובם, ממושבי דרום אשקלון, שודרגו בסדר גודל רב ב"בית במחיר דירה" באשכולות. מדיניות ממשלתית יכולה לתת תפוקות. לפני שאלון נכנס לעימות עם אלי מויאל על הארנונה של "אמדוקס" או מ.א. תמר מול ערד על ים המלח - לכל תושבי הנגב יש פחות מיטות בביה"ח סורוקה מאשר לתושבי המרכז.

 

קיימים אצלנו 4 צירי התנגשות: 

  1. כפר ועיר (אינטימיות, מי יגור בהרחבות וכו' - לאו דוקא בנושאי חקלאות).
  2. יהודים וערבים (הקצאת משאבים).
  3. עשירים ועניים.
  4. מרכז ופריפריה.

 

יש ארצות שהצליחו להתגבר על מתחים אלה. ממשלות ישראל נתנו לדברים להתגלגל מעצמם, תוך העדפה של ההתיישבות בשטחים. "האסון" של הנגב הוא שהוא איננו שטח מריבה, אף  אחד לא רוצה להחזיר אותו… 4 הצירים הם נושא לויכוח  מתמשך בארצנו. בנושא חלוקת המשאבים בין יהודים לערבים - סובלת הפריפריה, כי רוב הערבים חיים בפריפריה. אי אפשר להתמודד עם בעיות הנגב מבלי לפתור את בעיות הבדואים - כנ"ל עם הערבים בגליל. בג"ץ פסל מתן עדיפות לאומית בחינוך - בגלל 4 יישובים ערביים… (אם נותנים עדיפות ללהב - צריך לתת גם לרהט). במצב הקיים התביעות של "סובב עזה" צודקות, למשל: מי יקבל את מכסות החלב של שומריה? (קיבוץ ברעם יקבל, כי הוא בקו עימות ולא כרמיה - שאינה נחשבת לאזור עדיפות או לקו עימות).

 

ההכרעה צריכה להיות פוליטית-לאומית. חוסר העדפת הפריפריה דוחף את בני המקום לכיוון חדרה-גדרה. מבני מקימי ערד לא חי בעיר ולו בן אחד. מצנע יושב בירוחם ומנסה לקדם אותה - וזה יעמוד למבחן. שיעור האבטלה בנגב תמיד יהיה פי אחד וחצי מזה שבכל הארץ ואצל הבדואים עוד יותר. רמת שירותים חברתיים, רמת חינוך - אפשר ליצור "איים" של רמה גבוהה - אך זה איננו מעלה את הממוצע. האקסקלוסיביות של החינוך שלנו היא על חשבון הסביבה. ביה"ס הדמוקרטי של מבואות הנגב שואב את התלמידים הטובים מרהט וממקומות אחרים בפריפריה. אנו חייבים להגיע לפשרות ולהסכמים. קיימת בעייה של הרס וגניבות (מצד השכנים הבדואים) מול שליטה שלנו בקרקעות שהיו שלהם. זה דורש טיפול.

 

יש שלוש רמות התמודדות וקודם כל ברמה פוליטית-אידיאולוגית. יש מאפיין מיוחד של הפריפריה שהיא גאוגרפית (גם אם זה בשכונות תל אביב או אשקלון). יש ליצור שלושה עוגנים אורבניים: צפון / מרכז /דרום.  ישנו ויכוח על הטבות במס (רוב הבדואים בכלל לא מגיעים לתשלום מס…). היה ויכוח קשה עם שלום שמחון על הצעתו לתת עדיפות לעיבוד השטחים ולא למים, מתוך אינטרס להשאיר שטחים פתוחים. המדינה צריכה לתת העדפה לפריפריה ולהתחבר לאינטרסים אמיתיים של קבוצות שחשובה להן הפריפריה. קרקע בנגב או בגליל צריכה להינתן למתיישב חינם - לעומת קרקע בתשלום במרכז הארץ. כנ"ל - בונוסים במערכות החינוך והבריאות. ככל שהפריפריה תהיה במצב יותר בעייתי - יגברו המתח והמאבקים בתוכה. פיגור בביה"ח סורוקה לעומת בתי חולים במרכז, פיגור בחינוך - גורמים לבריחה צפונה. ההידרדרות וההתנוונות תהיינה יותר חזקות מכל קבוצות התמיכה שמנסה ליצור אלון.  כל פגיעה בעניים בארץ - פוגעת בעניי הפריפריה יותר. המדינה חייבת להתערב באינרציה האנושית ובקביעת סדרי העדיפות.

 

איתן סט שואל מדוע לא לקדם איחוד רשויות. לפעמים פתרון פרוצדורלי יכול להסדיר עניין. למה שלא תהיה רשות אזורית אחת (משותפת לעיירה וליישובים הכפריים)? ממילא תצמח שותפות בכל נושאי החינוך, הבריאות וכו'. יש להעביר משאבים מהמרכז לפריפריה  גם לעידוד פעילות אינטגרציה.

 

אלון פאוקר מבקש לדעת האם יש עזרה הדדית בין הקיבוצים.

 

מנולו (מנחם טופל) מדגיש שהנושא האזורי הוא מרכזי מאוד לגבי חבר הקיבוץ, נוכח שינוי היחסים במרחב הכפרי. אין ויכוח שמדיניות ממשלתית עשוייה להשפיע ולעזור. המרכזים הישנים (תנועות מיישבות, מפלגות וכו') איבדו את כוחם הפוליטי. המרכזים נעשים ביזוריים. חשיבות ההתארגנות האזורית היא חלק מתהליך עולמי.

 

ג'ומס מאמין בפדרציה של אזורים יותר מאשר באיחוד התנועות. הרשת האזורית נותנת היום הרבה יותר שירות לחברי הקיבוצים ממה שנותנות התנועות. אם התנועה הקיבוצית לא תבוא עם מודל איחוד מועצות אזוריות משל עצמה - יכפו עליה איחודים לא רצויים.

 

שלמה בר גיל: קיימות שאלות לא פשוטות להתמודדות עם שאלות חינוך בתוך האינטגרציה האזורית. באזור מנשה, למשל, משתלבים דרוזים בחינוך היסודי, אך זה לא עוזר להם להמשיך הלאה ברמת התיכון וקיימת נשירה.

 

מנולו: ראינו גם במאמר של אורנה שמר על תהליכים שנעשו במועצה האזורית בני-שמעון, שהתהליך נבנה כך שהמושבניקים כמעט ולא השתתפו בו, אלא רק הקיבוצניקים.

 

יצחק גרשון: יש בפריפריה תרבויות חיים שונות והתנהלות שונה. כמשתתף בפעילות של "בני שמעון" מעיד על כך שאכן קשה להביא את אנשי המושבים לפעילויות מסויימות. יש בעיות עמוקות של תרבות, תבניות שונות. מצטרף לדברי ג'ומס ומצפה למדיניות תמיכה בפריפריה וחיזוק ההיערכות האזורית.

 

אילנה לפידות מעידה על מציאות קצת שונה במועצה האזורית מטה-יהודה, שבה שותפים מושבים, קיבוצים, כפרים ערביים, ישובים קהילתיים, דתיים, חילוניים - כל הפסיפס המגוון של החברה הישראלית. הבעיות אינן פשוטות, אך בכל זאת נוצרות שותפות ומסגרות אינטגרטיביות בחינוך (בי"ס אזורי אינטגרטיבי), בחינוך המשלים, במסגרת למחוננים ועוד. לא תמיד הדברים קלים ויש תלונות ונסיונות לשמור על מסגרות קודמות, מחשש מתופעות של אלימות בביה"ס, מירידת הרמה וכו' - אבל מתמודדים ודוחפים את העגלה קדימה בצוות משולב.

 

אלון שוסטר: הנושא שג'ומס העלה הוא קריטי - כיצד להביא יותר משאבים לפריפריה וכיצד לנצלם. קשה לשנות אסטרטגיות ואוריינטציות כלכליות של המדינה. נכון שבתנאי מצוקה נלחמים הצדדים יותר זה בזה. דווקא בתקופת מצוקה האחריות והסולידריות יותר אתגריים. בביה"ס בשער-הנגב לומדים 1100 תלמידים, מהם שליש בני קיבוצים (כולל בני דיירי הקיבוצים). יש קבוצות "נעל"ה", ישנם מפוני רצועת עזה, חילוניים משדות נגב, ממושבי לכיש. היה דיבור עם פרופ' זאב צחור ועם ראש עיריית נתיבות. המכללה היא עוגן אזורי מרכזי. ישנן סוגיות הנוגעות לאינטימיות, לרמת הלימודים, לשאלות פרקטיות. היום משלמים עבור החינוך הרבה מעל לנורמה - השאלה אם המדינה תתמוך ותמשיך להזרים משאבים. קיימת מגמה להקטנת תשלומי ההורים, אך במקביל יש צורך להוריד את הוצאות החינוך. החינוך הוא לב העניין.

 

עלינו לחקור את ההצלחות ולבדוק מה גורם להן. לדבר על חיבורים שהם יעילים ולעודד אותם. עזרה הדדית בין הקיבוצים קיימת יותר באמצעות האזור מאשר באמצעות התנועה. ראשי מועצות קיבוציים תופשים שיש אחריות עודפת כלפי כל קיבוץ. אך כשם שיש אחריות כלפי חבר הקיבוץ - יש אחריות לגבי העולה החדש, האם החד-הורית, הבדואי השכן - כל תושבי האזור. זהו סוג של פיתוח שיתוף ואחריות.

 

רשמה: אילנה לפידות