פערי שכר בין גברים לנשים בקיבוץ (בעקבות סקר) - סיכום מפגש החוג הרעיוני ביד-טבנקין, 28.3.07
ENGLISH

פערי שכר בין גברים לנשים בקיבוץ - בעקבות סקר

סיכום מפגש החוג הרעיוני ביד-טבנקין, 28.3.07

 

דפנה קנטור (מנהלת יחידת מש"א בתנועה הקיבוצית): הזמנו את הסקר מחב' "פיל"ת" כיוון שהיה צורך בכלי ליצירת סטנדרטיזציה, סדר והיגיון בעולם העבודה בקיבוצים.  סדר שלא היה קיים בשוק העבודה הקיבוצי, כשבאנו לדון בעלות העבודה, בעוד שחלק מהמשרות בקיבוץ לא קיימות בעולם העבודה שמחוצה לו. התבקש סקר שנעשה ע"י אנשי מקצוע, ע"י גוף נייטראלי. לא היה פשוט לערוך אותו - הקיבוצים אינם מתנדבים למסור מידע. הנתונים שנמסרו - חסויים אצל פיל"ת. נערכו כבר 3 מהדורות: ב- 2002, 2004, 2006. ב- 2004 השתתפו 36 קיבוצים. ב- 2006 יותר קיבוצים הסכימו לקחת חלק, אולם בדיוק פרצה המלחמה וקיבוצי הצפון והדרום היו עסוקים בדאגות אחרת. נותרו רק 26 קיבוצים שמסרו מידע.

 

מלכתחילה לא נראה הגיוני שיש הבדלי שכר בין נשים לגברים המשמשים באותן משרות. רכז(ת) רכב או רכז(ת) תרבות, חשב(ת) שכר או מנהל(ת) חשבונות - מבצעים את אותה עבודה. אולם הסקר הראה שיש הבדלים. במהדורה השלישית הוזמן פילוח והתגלו הבדלים בין שכרם של גברים ונשים, שאינם נובעים מהיקף המשרה. נבדקו הגורמים של השכלה, וותק וכו' - אך המסקנה החד-משמעית היא שיש פער  תת-מודע, בלתי מדיד, לא אובייקטיבי - בין שכרם של גברים ונשים המבצעים את אותה עבודה עצמה. במקצועות הנחשבים ל"ג'נדריים" ומצויים בידי נשים בעיקר, השכר הוא נמוך. לחינוך, גם בקיבוץ, אין שכר גבוה, אך הוא, בכל זאת, גבוה ב- 20% מעל השכר בשוק.

 

סמדר סיני (מנהלת היחידה לקידום נשים בתנועה הקיבוצית): הסתבר שבאותם התחומים שבהם בולטת אפליית נשים בשוק הכללי (הבדל של 30% בשכר במגזר הציבורי בישראל) קיימת אפלייה גם בקיבוצים. על אותן משרות, אותן שעות עבודה, בתנאי העסקה שווים, אותה השכלה (לנשים אף השכלה גבוהה יותר), אותן שעות נוספות. נעשו חתכים אזוריים (צפון/דרום), דמוגרפיים (קיבוץ גדול/קטן), נבדקו מקצועות שאינם מוטי-מגדר, גם בסקר של 2004 וגם בזה של 2006. נמצא שיש תזוזה, יש איזשהו "נירמול" של שוק המשרות הקיבוצי מסקר לסקר. לגבי חלק מהקיבוצים, במספר מקצועות - קשה מאוד להסביר את ההבדל. בתחום היזמות - הנשים נשארות, כנראה, בעסקים קטנים יותר, בעד שהגברים מפתחים את היזמות לעסק גדול יותר. הנשים, מסתבר, אינן יודעות לעמוד על שלהן והן אינן די תקיפות, אסרטיביות. אין "רישות" נשי לעומת הרישות הגברי ("חבר מביא חבר", "אחוות לוחמים"). נשים הן סתגלניות יותר, מקבלות את הדין. בקונפליקט שבין העבודה לאמהות- מוותרות ולוקחות על עצמן יותר תפקידים בבית, לעומת הגבר. לעומת זה הן שולטות יותר בפרטים, בעלות יכולות גבוהות, יצירתיות. בחברה הישראלית יש 10% נשים בתפקידי ניהול. בחברה הקיבוצית, לעומת זה, הגענו ל- 25% נשים בתפקידי ניהול. בתעשייה הקיבוצית יש מעט נשים.  בכל תהליכי השינויים החלים בקיבוצים חייב להיות, בימים אלה, סדר יום מגדרי. חייבים להעלות את המודעות.

 

מנחם טופל (מנולו): מאיה להב (רשפים) ערכה מחקר ופרסמה אותו בימים אלה - עבודה איכותנית על בסיס הסקר של פיל"ת, הבודקת מה קורה בקיבוצים. בניתוח סטטיסטי נמצאו פערי שכר בין גברים לנשים. בניתוח תוכן - התגלו מספר דפוסים המשמרים אי-שיוויון:

  1. שימוש במשבר הכלכלי, במצב חירום. בגלל המשבר - מביאים "תמחירן מומחה", רואה חשבון וכו' - בגלל מצב החירום  - משלמים לו יותר.
  2. תמחור משרות מראש מעניק אובייקטיביות לבעייה המגדרית. תארים מכשירים פערי שכר: "מעצב שער" מול "ספרית" או "שף" מול "טבחית".
  3. תמחור נפרד למשק לעומת הקהילה. (עבודה בחלק המשקי שווה יותר).
  4. בתהליכי ההבראה - הקיצוץ פוגע תחילה בחלק הצרכני.
  5. תפישת המשפחה כיחידה כלכלית אחת, תפישה מסורתית: הגבר - מפרנס ראשון, האשה היא "כוח עזר".
  6. שיח "מדעי" כמייצר מציאות: "רציונליות", "אסרטיביות" דפוסים, ההבנייה החברתית. הכניסה למקצועות ניהול מתוגמלים (הייטק וכו') דורשת רמת השכלה במקצועות הריאליים (שבהם יש פחות בנות). מביאים את התימחור מבחוץ לתוך הקיבוץ.
  7. מנגנוני הפרדה: ותק, השכלה - יש נקודות הפרש. גבר נרשם אוטומטית כעובד שעתיים נוספות.

 

אהרן ידלין: עלינו לעשות אבחנה בין שכרם של חברי משק לבין זה של השכירים. לשכירים יש כוח לחץ. מעניין באיזו מידה הקיבוץ כקיבוץ מחליט שהוא מפלה בין גברים לנשים. במקצוע החינוך לא היו אבחנות בין גברים לנשים. להיפך - היו הקלות לאמהות. המשכורות (הוראה, ניהול) היו שוות. כשהגברים ברחו מהחינוך - החל תהליך ירידת שכר המורים. הפמיניזציה של המקצוע גורמת לירידת שכר.

 

נורית ברקאי: הבסיס לניסיון להבנת ההבדלים הוא היות עבודת האשה "משרה שנייה" מוטמע בפסיכולוגיה של החברה. נשים נתפשות כמפרנס שני. משק הבית הוא עבודתה המרכזית של האשה, אך ללא תשלום. הקיבוץ עשה שיוויון מכאני, אך עדיין מטלות הבית נשארו של הנשים. האשה מוכנה לעבוד במקום שהכי מעניין אותה ולתת את הנשמה - לא בגלל השכר. על השכר היא נוטה לוותר בקלות. הגברים מנהלים מו"מ על כסף בצורה אגרסיבית יותר. יש להם לכך לגיטימציה חברתית. יש פחות שיפוט על גבר שדורש שכר גבוה ורכב. אשה נשפטות אחרת על התעקשות. נושא שכירים או חברים לא רלוונטי היום בקיבוצים שהשתנו. יש פרמטר כלכלי. החינוך הוא ענף צרכני הבנוי  על תשלומי ההורים. המשכורות לעובדים תלויות במה שיכולים ההרים והענף לשלם.

 

יורם זיו: קיבוץ נחל-עוז השתתף בסקר פילת.  זה יצר שקט במערכת השכר בקיבוץ. אין התמקחויות. אין שוני בתחום גובה השכר בין חברים לשכירים. פעמיים בשנה יש עדכוני שכר. בודקים עם מרכזי הענפים והנושא עובר בשקט. שתי חברות עובדות בגידולי שדה ומקבלות אותו יחס כמו הגברים. בחינוך עובדות בנות צעירות, שהשתחררו מהצבא (ומקבלות מענק על עבודה מועדפת). בתחילה הן מקבלות שכר מינימום ואם הן ממשיכות הלאה - שכרן עולה. הסקר עזר לעבודה שקטה בקיבוץ ועוזר לטפל בפערים שבין גברים ונישם. קביעת תקורת הקהילה יוצרת את ההבדל בין המשק והקהילה.

 

מנולו: במפעלים האזוריים עבדו הרבה חברי קיבוץ חברות רבות עבדו בתפקידי מזכירות וכו'. כשהיו בעיות תקציביות והיה צורך להתייעל - פיטרו חברות והביאו שכירות. מפלסים וכפר-עזה איחדו ענפים. כדי להפיק יותר מהשותפות - העלו משכורות. יש בהחלט השפעה של השוק על התימחור.

 

אבי אהרנסון: תמה מדוע דוקא במקצועות מסויימים יש פערים ובאחרים פחות.

 

דפנה קנטור: א. המציאות של הפרדת משק וקהילה יצרה מרחק בשכר. משכורות הקהילה נמוכות לעומת משכורות המשק. יוסי קוצ'יק הגדיר זאת, כשעבר מהמגזר הציבורי למגזר העסקי וטען שהשכר במגזר הציבורי נמוך, אך יש סיבות להישאר לעבוד בו מתוך בחירה ועניין, מתוך הכוח להשפיע. כך גם העבודה בתנועה - באים אליה לא בגלל השכר. יש הבדל בין העסקי והציבורי, המשק והקהילה. ב. הבשורה הטובה הקטנה - כמו בחינוך - אנחנו שיוויוניים יותר מהשוק - גם בקצה השני - בשכר הגבוה. בניהול הבכיר - רכז משק או מנכ"ל (התעשייה היא מחוץ למגרש, שייכת לשוק אחר) - המשרות המרכזיות בקיבוץ נמוכות מאותן משרות בשוק הפרטי.

ג. הסקר של 2006  מחזיר אלינו משובים טובים (כמו זה של יורם). רואים יותר "התנרמלות" ירידה במשכורות. יש יותר שכל, יותר התאזנות. בין מנהלי משאבי אנוש בקיבוצים  - התמונה אינה משמחת. מטפלים בשוק הקיים, העכשווי, ללא לקיחת אחריות לעתיד, ללא תכנון אסטרטגי. המקצוע מצמצם את מקומו.

 

אבי אהרנסון: בתהליך מקביל: זריקת ההשכלה מחוץ לגדר. הקיבוצים אינם דואגים לשלוח אנשים ללימודים, להשתלמויות.

 

דפנה קנטור: אך ישנה דאגה להשתלמויות בתוך הענף. בונים קרנות השתלמות. יש חובת יצירת קרן השתלמות לכל עובד.

 

יוסי בן-שאול: הצרה שהצעירים היום אינם לומדים דברים שאפשר להתפרנס מהם בעתיד, הולכים לדברים לא תכליתיים. בנושא האסרטיביות של הנשים - כשותף לעריכת ראיונות למועמדים לעבודה, מתרשם שנשים יודעות לעמוד על שלהן ולדרוש תנאים, בניגוד למה שנורית טוענת.

מנולו: במונדרגון עשו מחקר על פערי שכר. התחילו מהפרשים של 1:3 ועברו ל- 1:6. אנשים לא דיברו על שיוויון אלא על הוגנות. הפער הוא מה שנתפש כצודק בתודעה הציבורית. בקיבוץ נשחק ערך השיוויון. תפישת הפער בין גברים לנשים תלויה במודעות.

 

אילנה לפידות: הפערים של מונדרגון התרחבו בינתיים יותר ומגיעים אף ל- 1:9 פה ושם, אבל ראשי התנועה מצהירים בגאווה רבה שמשכורות המנהלים שלהם, ולו הגבוהות ביותר, נמוכות יותר מהשכר למשרה דומה בשוק ואילו שכר העובד המתחיל גבוה יותר משכר המינימום בשוק. למרות הפערים יש שמירה על ערכים ועל שאיפה להוגנות. התופעה של ירידת ערך השכר בכל מקצוע ש"נכבש" על ידי נשים ידועה בכל העולם. זה קרה ברוסיה עם מקצוע הרפואה, זה קורה עם שכר המשפטנים. ככל שיש יותר נשים במקצוע - השכר של כולם יורד.

 

אך מה ניתן לעשות כדי לעורר ולהביא ליותר מודעות, כדי להתגבר על הבעייה?

 

סמדר סיני: בעין-גב החליטו על שכר שווה בניהול לגברים ולנשים. מה שניתן לעשות הוא אכן, לדבר על זה. אני עוברת את הארץ בכנסים אזוריים, במפגשי מנהלות משאבי אנוש. צריך להביא את מקבלי ההחלטות, את כלל החברים והחברות לדיבור על הנושא.

 

מנולו: יש להקים צוותי עבודה, לנתח ממצאים, לבדוק דרך אילו ערוצים הדברים זורמים. לנסות לפרק את המנגנונים, למצוא כיצד לטפל בהם.

 

דפנה קנטור: החברה הישראלית עדיין חיה עם זה שמוצדק להפלות בין גבר לאשה. בקיבוצים מתחילים לראות תזוזה. את האיכות הקיבוצית אנו מעבירים בכנסים אזוריים, בטיפול בזכויות החבר העובד בקיבוץ. עוד רבה המלאכה.

 

רשמה: אילנה לפידות