תרבות בונה קהילה - סיכום החוג הרעיוני מיום 27.12.06
ENGLISH

תרבות בונה קהילה
סיכום החוג הרעיוני מיום 27.12.06

פאולה גלוזמן (קיבוץ עיו-דור, מנהלת אגף התרבות בתנועה הקיבוצית):

זהו נושא מרכזי שאינו תופש את המקום המגיע לו. התקופה האחרונה, מאז ש' 2000, מתאפיינת בהגדרה של פוטנם ל"הון חברתי". אחת מהנחות היסוד היא שקהילה שיש בה התנדבות היא חסונה יותר. אצלנו בתנועה הקיבוצית, מאז המשבר, החלה אטומיזיציה ועיסוק בעיקר בנושא הכלכלי. היום קיימת  כבר הבנה  שיש לארגן את העשייה התרבותית ולעודד השתתפות וולונטרית של האנשים.  קשה היום, בקיבוץ המשתנה, לגייס מתנדבים לתורנויות כפי שהיה פעם. חסרים האמון וההדדיות שהיו. רמת הלכידות החברתית יורדת במקום שאין פעילות תרבותית משותפת. טיפוח הקשרים מחזק עמידות. החיברות התרבותי הוא חובה לחיזוק הקהילה. במקום בו אין הון חברתי – אין ערבות הדדית. במקום בו שורר ניכור – לא תהיה ערבות הדדית, לא יהיה קיבוץ. התרבות היא חלק מהתוכנית החברתית של הקיבוץ. סיוע לערבות ההדדית, לצמיחה הדמוגרפית, לשייכות ולקשר למקום.

 

תלמה להב (קיבוץ אילון, פעילת שטח באגף התרבות):

המציאות השתנתה ויש לכך השפעה על רכז התרבות. בחלק מהקיבוצים כבר לא פועל חדר האוכל, אין מפגשים, יש הסתגרות בבתים. אין הרגשת חובה לבוא ולהשתתף כשמתקיימת פעילות. ההפרטה כוללת בחובה גם מגמה של פרטיות. התרבות היא הוויית חיים שלמה המקיפה הרבה: ספריה, ארכיון, מוזיאון, ספורט וכיו"ב. עדיין יש דגש על המצב הכלכלי, אין חשיבות לתרבות. אם לא תהיינה נקודות חיכוך חיוביות בין האנשים – הכעס והניכור ישתלטו. אנו מדברים עם הרכזים על "תרבות מפולחת" – לפי שכבות גיל, לפי נושאי-עניין, כדרך להגיע לכלל האוכלוסיה. ככל שיותר אנשים מעורבים בחשיבה ובתכנון – יש יותר סיכוי לענות על הצרכים ולשתף יותר קהל, ליצור רצף פעילויות. ניצול ההון החברתי הקיים להכנת מפגשים של פעילות פנימית. הכרת האנשים, תחביביהם, עיסוקיהם.

 

עמוס אבני:  מוצאי מקהילה קטנה וענייה. בזכות אדם אחד שהיה מוסיקאי וניגן – הוכנס פסנתר לחדר האוכל. בזכות אומן אחד שצייר – נכנסו עבודות אומנות. תרבות היא מלאכה של אנשים שנתונים לדבר. הגדולה של הקיבוץ היתה בכך שהיו בו אנשים תרבותיים: משכילים, שוחרי תרבות. במרוצת השנים המצב הידרדר והדור הצעיר היה דור של "קולקים". צריכה להיות דרישה, טיפול של הנהגת התנועה – אך לא בכפייה, כדי לעורר מחדש את הייצר לצרוך תרבות.

 

יצחק גרשון: הצירוף "תרבות בונה קהילה" הוא מובן מאליו. הפותחות לא היו צריכות לשכנע אותנו בצורך – אלא להסביר לנו איך עושים זאת. יש דרכים רבות לבנות קהילה ולחזק את הדבק החברתי – התרבות היא אחד מהם. צריך להציב אתגרים תרבותיים. הדור הראשון בא עם מטענים תרבותיים, שקשה לדור הבנים להתמודד אתם, כמו סדר פסח של יגור, לדוגמא. לקיבוץ היו כלים תרבותיים ייחודיים, שהיו נכונים לתקופתם. היום קשה להמציא משהו שמתאים לתקופתנו. בניית הקהילה יכולה להיעשות גם בדרך האזורית. גם זה כלי של הון חברתי.

 

אמנון ורנר: אנשי המשק מחכים שהתרבותניקים יעשו הכל בהתנדבות. אם לא מקציבים כסף לנושא – זה סימן שהנושא אינו חשוב. אנשים צורכים תרבות ובוחרים מתוך מה שיש. אם לא תהיה קולטורה בקיבוץ – פשוט לא יהיה ממה לבחור. גם כדי להשתתף בפעילות תרבותית אזורית – צריך לספק רכב, לעודד את האפשרות לצרוך.

 

אילת בויארסקי: כולם נגעו בדילמה – הצורך לבנות מחדש את הקהילתיות שהלכה לאיבוד. לא ברור מה בונה את מי. שכונות ההרחבה שינו את המרקם ואת הצרכים. מה שיקרה בשטח לא פחות חשוב. גם משפחה שיש לה אמצעים לא בהכרח מתכנסת בבית ולא תמיד סולידרית – כל אחד מגדיר את הצרכים אחרת.

 

אלי אברהמי: כבר מרכס אמר לנו שהתרבות היא בניין העל. כשמתערער היסוד הכלכלי בקיבוץ – כל בניין העד מתערער. אורחות החיים השתנו.  חל שינוי בתרבות הפנאי. החברה היא רב-דורית, יש התפצלות בתחומי העניין, קשה לכנס את האנשים. האנשים בקיבוץ כבר לא כל כך אוהבים זה את זה, או אפילו לא אוהבים את כולם... יש לנו חיסרון הקוטן – חסר לנו יתרון הגודל. בקהילה קטנה קשה למצוא הרבה כשרונות והרבה  אפשרויות. בעבודה עצמית לא ניתן לעשות הכל.

 

שלמה בר גיל: במשמר העמק, למשל, יש תרבות בשפע. יש מסורת, תקציב ויתרון הגודל. רמות מנשה ופלמחים לא יכולים להידמות למשמר העמק.  הגישה צריכה להיות דיפרנציאלית – לא הרי הקיבוץ הקטן כזה הגדול. צריך לשכנע את המוסדות הכלכליים. ברמות מנשה קיים צורך בפעילות תרבותית – אך אין תקציב.

 

אילנה לפידות: אפשר להתרפק על העבר המפואר אך אין דרך להחזירו. היה הרבה תום ביצירה התרבותית המופלאה של דור המייסדים, בחידוש החגים היהודיים והחקלאיים – היום טקסי קציר העומר, הביכורים וכו' נראים לנו אנאכרוניסטיים, ילדותיים (עדיין מושכים, אולי, קהל מבחוץ) – אינם מדברים אל הדור החדש הביקורתי, הציני. עלינו למצוא כלים אחרים, המדברים אל הציבור של היום. אולם גם עם השינויים וההתכנסות – למשפחות יש צורך בטקס של חג משותף, באירועים למבוגרים ולילדים. בישובים קהילתיים יש מגמות של התנדבות ופעילות תרבותית משותפת. בקיבוצים שבנו הרחבות  נוצרת דרישה לחיי תרבות מצד הקהילה המצטרפת – קורים דברים, יש עשייה תרבותית. התנועה צריכה לאגם משאבים ולהעצימם, גם כדי ליצור קרן לתמיכה מחודשת במוסדות תרבות ובעשייה תרבותית באזורים. (בדגם המונדרגוני – 10% מרווחי הבנק של התנועה מושקעים בסיוע לפעילות הקהילתית ולמוסדות תרבות וספורט).

 

פאולה גלוזמן: הנהגת התנועה רואה את הדברים אחרת. ההתמקדות היא במועצות האזוריות. המועצה היא צינור לתמיכות ממלכתיות והן צריכות "לספק את הסחורה". כל רווחי קרן "חבצלת"  אכן מושקעות בתרבות וחברה ("צוותא", גבעת חביבה, תנועת השוה"צ).  יש צריכה פרטנית של מוצרי תרבות באזורים. שאלה אחרת היא חיזוק הקהילה הקיבוצית. המטרה איננה לטפח את חיי התרבות של הפרטים – יש מי שעושה זאת. המטרה היא לטפח את חיי התרבות שמחזקים את הקהילה הקטנה. במקום שיש הפרטה – החברים צריכים לשלם עבור הדברים החשובים להם. הקיבוץ צריך לארגן את החווייה הקולקטיבית, את החגים. בין הציוויליזציה לקולטורה – כדי להצמיח בחזרה את הקולטורה – צריך לדאוג גם לדשאים, למראה החיצוני, לאסתטיקה.

 

תלמה להב: חשוב שכל קיבוץ יקיים לעצמו דיון כזה, נוכח המציאות שהשתנתה – מה רוצים שיהיה? מה המטרה של חיי התרבות? על מה לשלם, על מה לא. בכמה מהקיבוצים תם עידן ההתנדבות ויש לשלם על כל הזזת כסא. מתגבשות קבוצות אינטרסים – לטיולים משותפים, סביב נושא מסויים – קבוצות המתארגנות בתוך קיבוצים. רכז התרבות צריך להתמודד עם זה.  רכזי התרבות הם קבוצת החשיבה שלנו. בממסד הקיבוצי עדיין לא מבינים את החשיבות העניין.

 

רשמה: אילנה לפידות