צריכה
מתוך "לקסיקון הקיבוץ"
סיפוק כל צורכי הפרט בקיבוץ בהתאם לעיקרון " לכל אחד לפי צרכיו" . הצריכה השיתופית אמורה להגשים עיקרון זה ע" י ניתוק הקשר בין תרומת הפרט לחברה, לבין חובת החברה לספק את צרכיו. חובה זו היא בלתי מותנת ומתאפשרת מן הציפייה שחבר הקולקטיב ייתן את מלוא יכולתו לכלל כאשר צרכיו מסופקים במלואם. זו תפיסה אופטימיסטית של טבע האדם. הצריכה השיתופית מייחדת באופן המובהק ביותר את צורת החיים הקיבוצית.

איחוד שתי פונקציות כלכליות מרכזיות מערכת יצירת הפרנסה ומערכת סיפוק הצרכים במכלול כלכלי חברתי אחד יוצר את " משק הבית השיתופי" , שהוא תכונה ייחודית של הקיבוץ.

קרל מארקס ראה במשפט "לכל אחד לפי צרכיו ומכל אחד לפי יכולתו" רעיון אוטופי והתנה את אפשרות הגשמתו בשינוי ההיסטורי הגדול: בביטול השיעבוד הקפיטליסטי וביצירת השפע שיבוא בעקבות השינוי. הקיבוץ אולי בתמימות מסוימת, ניסה להגשים ערך מרכזי זה בתנאי מחסור החמורים ביותר ותוך התמודדות בלתי פוסקת עם אילוצים שיצרה המציאות המשתנית. הצריכה השיתופית לוותה גם ביחס אמביוולנטי מסוים: מצד אחד, מרכזיות האידיאולוגיה המאפיינת את הקיבוץ, ומן הצד האחר, שימוש במשאבים הנחוצים לפיתוח המשק השיתופי. הקונפליקט בין פיתוח להסתפקות במועט והניסיונות ליישב קונפליקט זה מלווים את התנועה הקיבוצית לאורך ההיסטוריה שלה. יונינה טלמון, בהתבססה על מחקרה משנות ה 50 טענה, שרק כאשר קיימת הלימה בין רצונות הפרט לצורכי הכלל מתאפשרת הצריכה השיתופית. הערך המאפשר הלימה זו הוא " ההסתפקות במועט" אשר אינו אלא ויתור מרצון ולא מכורח המציאות הכלכלית על רמת חיים גבוהה וראוותנית. לטענתה, כאשר ייחלש ערך זה ואת מקומו תתפוס התפיסה הצרכנית, יהיה קשה לקיים צריכה שיתופית. ממצאי מחקריה משנות ה 50 ומחקרים מסוף שנות ה 70 הראו ששני הערכים, ערך ההסתפקות במועט וכנגדו התפיסה הצרכנית, נמצאים בשווי משקל של שליש האוכלוסייה כנגד השליש האחר, והתחולל שינוי רק אצל אותו שליש שהיא תיארה כבעלי תפיסות פשרה.

כנגד מארקס שדחה את הגשמת העיקרון לתקופה אוטופית של שפע בלתי מוגבל, החליט הקיבוץ לחיות על פי צווי העיקרון גם בתנאי מחסור קשים. תרגום העיקרון לשפת המעשה היום יומי העלה כמה שאלות יסוד ושאלות רבות שהשתנו עם התמורות שחלו בקיבוץ.

הראשונה מה הם צרכים וכיצד הם נקבעים: האם אין לדחות את סיפוק צורכי הפרט ואת העלאת רמת הצריכה הציבורית בכללה, בשל הצורך להשקיע בהתיישבות ובמשימה הלאומית; עד כמה הצריכה הציבורית לחינוך ולתרבות מחייבת את צמצום הצריכה הפרטית; האם כל פרט יציג רשימת צרכים אישית או שקיים תחום של צרכים מוכרים ולגיטימיים שהקולקטיב חייב לספקם;

השנייה נוגעת לרמת הצריכה הרצויה או הנדרשת כנגד יכולת הקולקטיב לספקה. בעוד העיקרון " לכל אחד לפי צרכיו" מנתק את היחיד מתרומתו, האם יכול גם הקולקטיב להתעלם מרמת הכנסותיו בקובעו את רמת החיים? השאלה נפתרה לכאורה כאשר העיקרון " לכל אחד לפי צרכיו" הושלם עם חצי המשפט " בהתאם ליכולת הכלל" . ואולם, התוספת לא פתרה את הבעיה: בימי מחסור עלתה הצריכה על היכולת ובזמנים של שפע יחסי לא היתה לכך משמעות. שאלה שלישית הציגה דילמה: כיצד אפשר לתרגם עיקרון מופשט לשיטות ביצוע יומיומיות. מפעם לפעם ניתנו אינטרפטציות חדשות לשאלות אלה, תוך דיונים סוערים בתנועות ובקיבוצים. מעבר לתמורות המתחוללות בהתמדה ניתן לאבחן כמה תשובות לשאלות:

א. הקולקטיב אחראי לסיפוק צורכי חבריו, אך גם קובע את רשימת הצרכים הלגיטימית שיש התחייבות לספקם. רשימת הצרכים והמצרכים משתנה ומתרחבת מעת לעת;

ב. מוסדות הקיבוץ קובעים את גובה הסכום המוקצב מידי שנה לסיפוק הצרכים הנ" ל. מדי שנה מכינות התנועות הקיבוציות הצעה ל" תפריט צרכים" , שעשוי לשמש תדריך לקיבוץ היחיד בבואו לדון בתכנית השנתית. התפריט התנועתי מבטא גם את שאיפת התנועה לשוויון יחסי בין הקיבוצים בתחום רמת החיים. תפריט תנועתי זה גורם לעיוות המערכת הכלכלית במשק היחיד באשר הוא קובע סכום צריכה אחיד לקיבוץ העשיר והעני;

ג. הצרכים נחלקים לתחומים, שעל ביצועם מופקד אחראי הנבחר בד" כ באספת הקיבוץ. בכך הם מקבלים אופי מוסדי ונעשים מבסיסי הזהות הקיבוצית: כאלה הם חדר האוכל המשותף, המכבסה ומחסן הבגדים, המרפאה ומערכת החינוך. צרכים אחרים אשר בד" כ אינם יומיומיים מנוהלים ע" י ועדות שנבחרו לטפל בהם במיוחד כמו: תרבות, שיכון, השכלה ועוד;

ד. שיטות החלוקה מתרגמות את עקרונות הצריכה השיתופית לביצוע בחיי היום יום. השאלה מהי השיטה הנכונה שלפיה מקבל החבר את צרכיו בתחום מוסדי כלשהו. לנכונות השיטה יש כמה קריטריונים: התאמה לעיקרון האידיאולוגי או לפירושו; אפשרות הביצוע ומחיר כלכלי; שביעות הרצון של מקבל הצורך וגם שביעות הרצון החברתית.

בקווים כלליים אפשר לחלק את השיטות כפי שהתפתחו לאורך ההיסטוריה לשתי קבוצות ראשיות:

1. קבוצת הצרכים הייחודיים של הפרט הדורשים התייחסות ופתרון פרטניים. למשל, צורכי בריאות, עזרת קרובים, חופש מיוחד. בתחום זה של צרכים אפשר להשתמש בעיקרון " לכל אחד לפי צרכיו" , או להתקרב אליו ורק מגבלות כלכליות מונעות את מילוי העיקרון במלואו. בקבוצת צרכים זו קיימת בד" כ ועדה אשר מתווכת בין הפרט המבקש, לבין המוסד המבצע.

2. קבוצת הצרכים שלגביהם לא קיים קריטריון המצדיק סיפוק צורך ייחודי. צורך שלפחות לכאורה, משותף לכולם והכל נדרשים לו. למשל, ביגוד לאחר עבודה, ריהוט לחדר, נופש, תקציב כספי. הפרט אינו יכול להצדיק מדוע נחוץ לו פריט מסוים יותר מאשר לחברו או מדוע דרוש לו תקציב מוגדל לעומת חברו. למקרים כאלה נבחר השוויון כעיקרון מנחה: סיפוק צרכים שווה לכל אחד. דוגמה ידועה לקשר בין שתי השיטות היא הצורך במשקפיים: כידוע, את מחיר העדשות קובע בעצם האופטיקאי ולכן המימון שלהן ניתן על פי עקרון הצורך הייחודי, לעומת זאת המסגרת היא גם פריט אופנתי, ולכן ניתנת בהקצבה שוויונית. עד אמצע שנות ה50 נשללה ההקצאה הכספית מסיבות אידיאולוגיות. הכסף היחידי שעמד לרשות הפרט היה סכום צנוע שאיפשר לנוע בתחבורה ציבורית. לכסף ולהקצבה כספית יוחסו כמה תכונות שליליות מבחינת האידיאולוגיה השיתופית:

א. כסף ניתן לצבור ובכך לגרום לאי שוויון;

ב. הקצבה כספית מאפשרת " השחלה" של מקורות חוץ;

ג. הקצבה כספית משחררת את המוסד מדאגה לסיפוק צרכים; הכסף הוא הביטוי המדויק ביותר לגישה השוויונית.

ההיסטוריה הקיבוצית רצופה לחצים לשינויים בצריכה והם סובבים סביב שני צירים עיקריים: א. הרחבת מגוון המצרכים הלגיטימיים אשר הפרט והמשפחה זכאים להם, למשל: רדיו, מקרר, טלוויזיה, מזגן לחדר המשפחה. ב. העברת קבוצות מצרכים מתחום החלוקה המוסדית לאחריות הפרט והמשפחה ע" י הקצבה כספית לצורך זה. בכך משתחרר המוסד מאחריותו לספק את המצרך, והפרט חופשי להשתמש בהקצבה כרצונו. הרחבת ההקצבה הכספית לוותה תמיד בהתנגדות עקרונית מצד אחד, ובצידוק כלכלי רציונלי מן הצד האחר. הנימוק הוא שאם במסגרת תקציבית נתונה תגדל אפשרות הבחירה, תגדל איתה שביעות הרצון, כיוון שהכסף מאפשר את מרב הבחירה. עם הופעת ה" תקציב האישי" , כבר בראשית שנות ה50 , חל שינוי בשיטות החלוקה. לראשונה הוקצב כסף לקבוצת מצרכים שלפני כן סופקו בדרך נורמטיבית. לבד מן השינוי העקרוני שנובע מתרגום " הצורך" למונחי כסף, התקציב האישי מכיר לראשונה במשפחה ולא ביחיד כיחידה תקציבית. כך תרם שינוי שיטת החלוקה גם לתהליך ההתפתחות של המשפחתיות כמאפיין קיבוצי מרכזי, והמשפחה זכתה למעמד כלכלי צנוע. בתקציב האישי נכללים ארבעה עד חמישה פריטים: לבוש לאחר שעות העבודה, הנעלה, אספקה קטנה, דמי כיס ודמי נופש. המעבר לתקציב אישי התרחש בכל התנועות, אם כי בהפרשי זמן.

בשלב מאוחר יותר (בשנות ה70 המאוחרות) התרחב השינוי ונוספו עוד מצרכים לסעיפי התקציבים הכספיים. השיטה המורחבת זכתה לשם " תקציב כולל" . בסוף שנות ה80 התרחבה השיטה עוד וכונתה " התקציב המקיף" . על פיה עמד לרשות משפחה סכום כסף נכבד שיכול להגיע עד למחצית הוצאות הצריכה.

בתקופת המשבר שתחילתה בשנות ה80 מתחוללים בקיבוץ שינויים מפליגים בתחומים רבים. בתחום הצריכה מתנהל ויכוח סביב שיטה הקרויה " הפרטה" . על פי עקרון ההפרטה עוברים מרבית תקציבי הצריכה לרשות הפרט ורק תחומים מסוימים כגון, חינוך, בריאות ותרבות ציבורית נשארים בתחום האחריות הציבורית. כמו בזמן החלת התקציב האישי בשנות ה50 , גם שיטת ההפרטה מלווה בוויכוח אידיאולוגי בין חסידי החידוש למתנגדיו. אך הפעם, החידוש מקבל צידוק נוסף: ההפרטה תחסוך כספים הן לקיבוץ והן לפרט ע" י " מניעת בזבוז" , אשר הטענה לקיומו נשמעה מאז ימיה הראשונים של הצריכה השיתופית.
יעקב גליק
ר" ג:
תקציב כולל; תקציב אישי; תקציב מקיף; הפרטה. לקריאה: סדן, ע' (1978), דפוסי תצרוכת במשק בית שיתופי, המרכז למחקר כלכלה חקלאית; טלמון, י' (1970), יחיד וחברה בקיבוץ, מגנס; גליק, י' (1981), הסתפקות במועט כערך מרכזי בצריכה הקיבוצית, עבודת מ.א., אונ' חיפה; הלמן, א' , גליק, י' , גולדמברג, ח' ( 1988),התנהגותם הכלכלית של הקיבוצים בתנאי משבר והשתקפותם במדדים חברתיים, אונ' ת" א; רוזנר, מ' , גליק, י' וגולדמברג, ח' (1991), תמורות בדפוסי הצריכה בקיבוץ וגורמיהן - ברמת הפרט, המכון לחקר הקיבוץ באונ' חיפה; רוזנר, מ' , גליק, י' וגולדמברג, ח' (1992), תמורות בדפוסי הצריכה בקיבוץ וגורמיהן - ברמת הקיבוץ, המכון לחקר הקיבוץ באונ' חיפה.
חזרה לתפריט לקסיקון הקיבוץ