החצוצרה שהתביישה - שנה למותו של יאיר לוי, שנאבק בחסרונות הדרך הקפיטליסטית ושיטת ההפרטות
ENGLISH

13.3.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

החצוצרה שהתביישה

לאה ענבל דור

ביום העיון לזכר יאיר לוי ז"ל. מימין: אילנה לפידות, ד"ר סיביל היילברון, מרצה במרכז האקדמי רופין
.

איש מיוחד במינו היה יאיר לוי, שהלך לעולמו לפני שנה. איש משפחה, מוזיקאי, ידען ובקי בשפות רבות, אך ומעל הכול, היה מסור לרעיון הקואופרציות המבוססות על אידיאה כלכלית-חברתית-הומנית. בעולם אימצו את דרכי הקואופרציה שלו. בארץ לא כל כך. אולי דווקא עכשיו,

אחרי מותו,

עם ההיחשפות לחסרונות הדרך הקפיטליסטית ושיטת ההפרטות, תהיה עדנה לרעיונותיו

 

יאיר לוי, שבימים אלה מלאה שנה למותו, הגיע בתחילת חייו בארץ לקיבוץ אלומות, ועמו מיטלטלים מעטים וחצוצרה, שבה אהב מאוד לחצצר. אך בתוך הקבוצה הקטנה התרבו האנשים, שרטנו על הרעש הבלתי נסבל שהקים החבר החדש בנגינתו. לכן נהג לוי לצאת אל השדות, ושם, באין מפריע היה תוקע בחצוצרתו בתענוג, וחברי קיבוצו שמעו את הצלילים מרחוק.

 

סיפור החצוצרה הוא סיפור חייו של לוי, שתרועתו האחרת נשמעה גם היא במרחקים, אך רק מעט מאוד במעגל הקרוב אליו באמת - בישראל, וגם זה רק על ידי קומץ אנשים שהבינו את ערכו שלא יסולא בפז. קולו המחקרי ופועלו הפכו לנכס מוערך ביותר במעגל רחב היקף עד מאוד, שאינו מוכר כל כך בישראל, הלא הוא המעגל של 820 מיליון חברי הקואופרציות בעולם.

 

יש כלכלה אחרת, יש חברה אחרת

 

לוי היה אוטופיסט; הייתה בו תקווה עיקשת לייסד עולם טוב יותר, והוא הטיף לצורך בתרבות חיים משוחררת משלטון ההון ומתאוות הבצע המושלים בנו. בעבודתו ובמחקריו שאף לתרום לקידום אנשים החיים חיי עוני ודלות, או בעלי צרכים מיוחדים ומוכי גורל בארץ ובעולם. התעניינותו בנושא השיתוף התחילה עוד בשנות השישים, כשהתקבל למכון האפרו-אסיאני ללימודי העבודה והקואופרציה של ההסתדרות (שבינתיים נסגר), כמדריך של משתלמים מ"הארצות המתפתחות". היה לו ידע עצום בתחומים שונים שחש כלפיהם זיקה חזקה, כמו: סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, היסטוריה, פילוסופיה וגיאוגרפיה. במשך חייו הייתה לו נגיעה ישירה למרכז לקידום הכלכלה החברתית בישראל, שאותו ייסד בשנת 2006, ולתחום הקואופרציה שבמסגרתו חקר ופיתח כמה מודלים: "קהילות שיתופיות כפריות", "קואופרטיבים ברמת הקהילה", "קואופרטיבים סוציאליים" ו"פיתוח אזורי כפר מסורתיים בעולם". מאות מחקרים וספרים רבים שלו ראו אור בשפות רבות. בעברית יצא ספרו האחרון, בהוצאת יד טבנקין, ובו פרש את האידיאה שלו - "יש כלכלה אחרת, יש חברה אחרת (כלכלה חברתית ומגזר שלישי בעידן הגלובליזציה)".

 

לוי היה הוגה דעות, חוקר, סופר, מדען בעל שם בינלאומי, איש אשכולות; מוזיקאי מחונן, נגן חצוצרה, אמן-צלם ודובר על בוריין חמש שפות: ספרדית, צרפתית, איטלקית, אנגלית וגרמנית; שנים רבות היה הרוח החיה ויו"ר "סירקום", המרכז הבינלאומי לחקר קהילות שיתופיות כפריות, ופעמיים בשנה הוציא לאור, בשפה האנגלית, את "כתב עת בינלאומי בנושא של קואופרטיבים באזורים חקלאיים".

 

מרבית המנויים של כתב העת היו לקוחות בחו"ל, בהם בנקים גדולים ואוניברסיטאות. שנה אחת אף הייתה מנויה על כתב העת אוניברסיטה במצרים. לוי עשה מאמצים גדולים ליצור קשר עם גורמים פלסטינים, אך ללא הועיל. בשנים האחרונות המדפיס של כתב העת היה ערבי ירושלמי, ושיתוף הפעולה עמו, הסב ללוי נחת רבה.

 

דווקא בארץ לא זכו סירקום וכתב העת להכרה ולהערכה הראויות להם. לוי היה מוכר וידוע בתחומים אלה בעולם יותר מאשר בארץ, ובמשך שנים, נאלץ לנדוד עם משרדו ממקום למקום, בחפשו שוב ושוב מקום לשכון בו, כשהתקציבים הולכים ומתמעטים כל העת. כיום, "סירקום" נמצאת בתהליכי פירוק, ואת כתב העת, שממילא הפך להיות התוכן העיקרי של המרכז, הציל לוי כשהעבירו לפני מותו, יחד עם יצחק גרשון, מנהל "יד טבנקין", להוצאת הספרים "מגנס" ולאוניברסיטת ירושלים.

 

נחמן אורי, יו"ר המוסד לבוררות מוסכמת, הוא שהביא את לוי - שלימד אז באוניברסיטת חיפה על קואופרציה - ל"סירקום", לשמש מנהל מדעי של המרכז. "היום כבר אין אנשים כמו לוי, ולא רק בלשון מליצה", הוא אומר. "לוי האמין בכל אותם דברים יפים נשכחים, שהדור הנוכחי כבר זנח. כל השנים היו קשיים להשיג תקציבים וזה כאב, והוא הביע את כאבו, אך לא נכנע. עד סמוך למותו הצליח מדי שנה לשמור על מסורת המרכז ולהוציא לאור שני גיליונות של כתב העת מדי שנה בשנה. וזה היה ניצחונו הגדול. כתב העת הזה, נושא הדגל הזה, היה מבוקש בכל הכנסים הבינלאומיים בנושאי הקואופרציה".

 

עד כה יצאו לאור 35 גיליונות. השניים האחרונים כבר ראו אור בהוצאת "מגנס" ואוניברסיטת ירושלים, בעריכת פרופסור אייל קמחי.

 

אחרי מותו

 

לוי נפטר ב-12 באוגוסט, 2007, מוקף בבני משפחה אוהבים ובחברים. אוהביו דיברו על כך שהיה אינטלקטואל, אנציקלופדיה מהלכת; שהקים דור של תלמידים בכל העולם, בני כל הדתות והאמונות; אנשים התקשו להיפרד מרכותו ומעדינותו, מרוחב לבו ומאנושיותו הרבה; הם דיברו על כך שכל האיכויות הללו היו גלומות בפועלו למען האדם באשר הוא אדם, במשנה הכלכלית-חברתית שלו, האנושית כל כך, שאת אחד מפרקיה היפים ביותר הקדיש ל"קואופרטיבים הסוציאליים", שתפקידם לתמוך בבעלי הצרכים המיוחדים ומוכי הגורל.

 

חבריו דיברו על עוצמת התפעלותו והתלהבותו בשעה שניסח רעיונות אנושיים, השמים את האדם מעל לכול ומעלים על נס את הקואופרטיבים ברמת הקהילה, שיהיו יזומים למען קורבנות המצוקה הסוציו-כלכלית של ימינו. חבריו דיברו בעצב על כך, שהיה כקול קורא במדבר בחברה האנוכית הקפיטליסטית, המפריטה כל דבר ברעבתנות ובחוסר סבלנות.

 

הם ציינו, כי הייתה בו סקרנות שאין להשביעה לניסויים ולגילויים חברתיים, אך מעבר להגדרות הסוציולוגיות, הוא חקר גם את חידת החיים, את הניצוץ המיוחד שבאדם. הוא האמין, שבמסגרות חברתיות בעלות צדק חברתי יקבל האדם ביטוי, על כל עושרו ומורכבותו, וכי במסגרות קואופרטיביות אלה הלב יהיה משוחרר מסבך המניעים האנוכיים, המעכירים את היחסים בין אדם לאדם, ובין החברים ישררו חיבה ואהדה וכמיהה לשיתוף פעולה.

 

"נקודת המוצא שלו הייתה אנושית", אומר עליו גרשון, "וזה הביא חוקרים בעולם להבנה, להודאה ולהסכמה עם ההשקפה שלו. אך בארץ - עד ש'יד טבנקין' העניקה לו בית - חש דחייה ואכזבה: הצרו את צעדיו, רעיונותיו לא נקלטו".

 

חובש ומחצצר בתזמורת צה"ל

 

לוי נולד ב-1923 בגוריציה שבצפון איטליה, לאמו שרה בולאפיו-לוי ולאביו יוסף לוי, אח לליאו. בעיר זו הייתה קהילה יהודית מפוארת, ובה גרה משפחת בולאפיו במשך דורות אחדים. אביו היה רב ראשי של קהילת קזאלה מונפראטו, וסבו ג'אקומו בולאפיו היה הרב הראשי של העיר טורינו במשך שלושים שנה. אמו הייתה מורה לגרמנית. כשהיה בן שלושה חודשים, נהרג אביו בתאונת דרכים, ואמו גידלה בגפה אותו ואת אחיו הגדול, ליאו. ב-1937 הוא עלה עם אמו לארץ, והתחנך בבן שמן, כשעמו במחזור נשיא המדינה, שמעון פרס. משם יצא לקיבוץ אלומות. בנעוריו למד לנגן בחצוצרה משמיעה, וחבריו בקיבוץ אכן זוכרים את צליליו מגיעים אליהם בלילות מהשדה, לשם הלך כדי לא להפריע למנוחת החברים. אחר כך הצטרף לתזמורת עמק הירדן. במלחמת השחרור שימש כחובש ואחר כך, עד שנת 1957 ניגן בתזמורת צה"ל. בשנה זו גם התחתן עם אסתר, מורה למוסיקה בסמינר לוינסקי. בשנות החמישים, בהמלצתו של פרס, עבד בצנזורה הצבאית, ובמקביל למד באוניברסיטת תל אביב בחוג מדעי המדינה. בשנות השישים עבד כמדריך ומרצה במכון האפרו-אסיאני, ונסע כמה פעמים בשנה ללמד בקורסים באסיה, באפריקה ובדרום אמריקה. את הדוקטורט עשה בבלגיה, בליאג', בתחום הכלכלה החברתית. כששב לארץ, שימש מרצה בכיר לסוציולוגיה כפרית באוניברסיטת חיפה. באותה תקופה עבד גם כחוקר במרכז לחקר ההתיישבות ברחובות, והתמחה בפיתוח אזורי כפר מסורתיים בעולם. בשנות השבעים השתתף בהכשרה קואופרטיבית לחברי מושבים. הוא פרסם עשרות מאמרים, וכתב בעצמו או עם אחרים יותר מעשרה ספרים, בכמה שפות. בנוסף לכל אלה, היה חבר בוועדות עריכה של שני כתבי עת ללימודי הקואופרציה באנגליה; השתתף במרבית ההתכנסויות שאורגנו על ידי המחלקה למחקר של ברית הקואופרציה העולמית - ICA - וארגן ועידות בינלאומיות בנושאי המחקר של אזורי הכפר. הוא היה אחראי על מיזמים רבים לפיתוח בינלאומי, פרסם דוחות מחקר על כך ושירת כיועץ בינלאומי למיזמים שונים מטעם הבנק העולמי.

 

שני ילדיו של לוי עושים חיל, הבן, ד"ר יגיל לוי מלמד במחלקה למינהל ולמדיניות ציבורית באוניברסיטת בן גוריון, והוציא לאור כמה ספרים בנושאי סוציולוגיה צבאית. הבת, מיכל קרן, דוקטורנטית בתחום החינוך, מלמדת חינוך באוניברסיטת תל אביב ובסמינר הקיבוצים.

 

דון קישוט

 

דפנה אוברמן - בר-נס הייתה יותר מעשרים שנה מזכירתו הנאמנה. היום היא עוסקת בטיפול הוליסטי.

"בתקופה האחרונה לחייו, העסיקו אותו נושאים שמעבר לקואופרציה הכפרית. הוא דמיין ותכנן קהילות של עשייה שיתופית קואופרטיבית של קשישים, של אנשים מוגבלים, של נשים חד-הוריות ושל קורבנות מצוקה סוציו-כלכלית, שמצטרפים יחד, מנסחים 'אמנה חברתית' ומקימים קואופרטיב ברמת הקהילה. המבחן של המיזם הוא המחויבות למטרה, ובעיקר האימון הבין-אישי. את ההכנסות מעבירים לקופה משותפת. הוא קבע כמה עקרונות: היוזמה להתמודדות עם האבטלה צריכה לבוא מלמטה, דהיינו מהקהילה, ולא מלשכת תעסוקה המנותקת מהמציאות בשטח; השפה והתוכן הכלכליים צריכים להיות ניגוד גמור לאלה של השיטה הקפיטליסטית הסובבת אותנו. המטרה העיקרית היא לא מקסום הרווח, אלא ההון יהווה אמצעי להשגת מטרות חברתיות, שכונתיות, קהילתיות וסביבתיות. ברווח ייעשה שימוש להשקעה חוזרת ולתגמול עבור השירותים והעבודה".

 

מפתיע עד כמה אינו מוכר בארץ.

"כן, הוא היה דון קישוט. נביא שקולו קול קורא במדבר. אם כי אני יודעת, שקולו כן נקלט בכמה מקומות בעולם. בארץ התייחסו אליו בחוסר אמון, אך בניגוד לנעשה בארץ, באיחוד האירופי יודעים מהי כלכלה חברתית, השוללת את עליונות המרכיב הכלכלי על פני החברתי. באירופה המערבית מאמצים את עקרונותיה כתשעים מיליון בני אדם. בארצות רבות אחרות רואים בה אמצעי מרכזי במאבק באבטלה ובהדרה החברתית, כשהמודל הקואופרטיבי עומד ביסוד התפיסה הארגונית של כלכלה זו. אך לא בארץ. לא פה. פה, חייו המקצועיים היו מאבק מתמשך.

 

ליווית אותו שנים רבות.

"היינו ארבעה: הוא ואני וסירקום וכתב העת, ונלחמנו על נפשנו. לא היה תקציב לשיווק או לפרסום. רוב המנויים היו בחו"ל. אני הייתי מזכירה ועורכת ואחראית על קשרי חוץ ומגיהה ומנהלת מחלקת מנויים. שהיתי במחיצתו 26 שנים, שהיו עבורי תקופה מאירת עיניים מאין כמותה, למרות שעבדנו בתנאים בלתי נסבלים. ברחובות שכנו בצריף שדלף בחורף ולהט בקיץ; בירושלים שכנו בחדר מחניק. הייתי אוספת עפרונות עזובים ומחקים אכולים, ומשתמשת בטיפקס עד קצה גבול היכולת. הייתה לנו כל השנים מכונת כתיבה חשמלית אחת ישנה. עבדתי לפי שעות, בלי קופת גמל או פנסיה, ועשיתי זאת למען יאיר. היה בו טוב לב בלתי רגיל, הוא היה מקשיב בתשומת לב והיה לו מענה לכל שאלה, בכל תחום שהוא. הוא היה ידען במידה שלא תיאמן. והיו בו רגישות ועדינות וחוש הומור דק. יום אחד הגעתי לעבודה בצריף ברחובות, ואני רואה אותו רוכן על המדרכה. התקרבתי וראיתי חתול קטן עומד במרחק מה ממנו, נוטה לברוח. ואז שמעתי את יאיר מדבר אל החתול בנימה רכה ומרגיעה. כשהתקרבתי, שמעתי את יאיר - מחויך ובעיניו ניצוץ מבודח - מדבר אל החתול באיטלקית. הוא אהב כל דבר חי. צומח. הייתה בו אהבת חיים גדולה. נשמה גדולה. הוא היה איש כבוד. איש רנסאנס. באיטלקית היה שמו לוצ'ו ואני כיניתי אותו, שלא בפניו, לוצ'ופדיה.

 

"הוא היה אוגר ואוסף ושומר הררי ניירות וספרים וחוברות ודפים, ממאן להיפרד מכל הטיוטות שנאספו. הכול היה מעלה אבק, אך הוא סירב לזרוק אפילו בדל נייר. היה לו גם זוג מכנסי צמר משובצים ישנים שהוא אהב במיוחד. כשנוצר בהם חור, רעייתו אסתר ביקשה ממנו לזרוק אותם, הם כבר עשו את שלהם, אך יאיר לא רצה להיפרד מהם. יום אחד הוא בא ושאל אותי, אם אני יודעת היכן עושים תיקון תפירה אמנותי, ואני השבתי, שדודתי רחל מומחית בכך. הוא הביא לי את המכנסיים, ורחל עשתה את התיקון והוא החזירם בהיחבא הביתה והמשיך ללבוש אותם.

 

"מלבד תחביב המוזיקה, ברגעי חסד הוא היה מלהטט בלשונו. משחק במילים או בחרוזים, בעיניו הבהוב מבודח ופניו זוהרים. העברית שלו הייתה יפה ועשירה, אף על פי שלא הייתה שפת האם שלו, והוא התקומם כל אימת שהייתי משנה, ולו פסיק, בטקסט שלו. רק בגיל מאוחר יחסית למד לעבוד במחשב, שהפך מאז לכל עולמו. זמן מה לפני שנפטר פרצה בדירה שריפה וכילתה תכולה של חדר, שבין היתר היה בו המחשב. עבודה מאומצת של שנים נמחקה כלא הייתה. זו הייתה טראומה בשבילו. השריפה בדירה שרפה את עולמו הרוחני ואת בריאותו והותירה אותו ללא כוח להמשיך ולהתמודד. אך אני יודעת שהוא חי חיים מלאים, שבהם היה מקום לאהבת המשפחה, למוסיקה ולערכים האנושיים שהיו נר לרגליו. לחיים שלו הייתה משמעות, וזה הכי חשוב, כי משמעות עמוקה כזו נסתרת מפני אנשים רבים.

 

"סירקום" בראי השינויים בקיבוצים

 

"סירקום כחברה נולדה בקול תרועה, בשנות השישים," מספר יצחק גרשון, "כמרכז מחקר על קואופרציות, במימון המדינה. הייתה זו חברה ללא מטרות רווח, ולמדינה הייתה בה מניה. היו"ר הראשון היה עובד מדינה מטעם משרד המסחר והתעשייה שבצלו היא חסתה. כשלוי הצטרף כמנהל מדעי, התקציבים כבר התדלדלו עד שמשרד התמ"ת הפסיק לגמרי את ההקצבה. בעקבות כך, מצב סירקום התדרדר. הודות לפרופסור רענן וייץ, לוי הצליח למצוא אכסניה לסירקום, במרכז לחקר חקלאות במכון ויצמן ברחובות, אבל מהר מאוד נאלץ לעבור משם, ורשם האגודות התנדב להקצות לו חדר במשרדיו בירושלים, עד שגם הוא טען שהחדר דרוש לפקידיו, ואז לוי הגיע אלינו ושאל אם יוכל לעבוד בארכיון. שיתוף הפעולה איתו היה מוצלח, והלך והתרחב, בייחוד סביב הוצאת כתב העת.

 

"בכתב העת, עסק לוי בקיבוץ ובתנועה הקיבוצית, למרות זה שהקיבוץ משייך עצמו יותר לקומונות ברחבי העולם ופחות לקואופרטיב. לוי - שראה את הקיבוץ כקואופרטיב וכשייך לקואופרציה החקלאית - שילב בכתב העת מאמרים רבים על הקיבוצים, והיה למאמרים אלה הד נרחב בעולם. בעקבות שיתוף הפעולה עמו הורחבו עוד יותר הכתבות על הקיבוצים. היה חשוב לנו לבחון, איך הקומונה הזו משתנה בכיוון של יותר קואופרציה ופחות קומונה. כך יאיר ראה את פני הדברים, וזאת גם אחת הדרכים לראות את השינויים המתחוללים בקיבוצים. בעיקר היום יש בעולם הרחב סקרנות גדולה לנוכח השינויים שאנחנו חווים. מאוחר יותר ערכנו ימי עיון סביב משנתו על 'כלכלה חברתית', והוצאנו לאור את ספרו 'יש כלכלה אחרת יש חברה אחרת (כלכלה חברתית ומגזר שלישי בעידן הגלובליזציה)', שבו הוא קם כנגד כלכלת השוק השלטת בישראל, ומוכיח שיש אפשרות לכלכלה יותר שיתופית שיש בה עזרה הדדית; כלכלה של קואופרציה, של איגוד, שהשיתוף בה רחב; וכלכלה של יזמויות קטנות של אנשים, שמאפשרות להם לצאת למרחב הכלכלי יחדיו, ביזמות קואופרטיבית. הספר יצא לאור כשביבי נתניהו היה שר האוצר והדיון סביבו היה חם ועדכני".

 

*   *   *

 

לפי ברית הקואופרציה הבינלאומית "קואופרטיב הינו התארגנות אוטונומית של בני אדם המתאחדים מרצונם החופשי כדי לספק את צורכיהם ושאיפותיהם הכלכליים החברתיים והתרבותיים המשותפים באמצעות מיזם בבעלות משותפת והמנוהל בדרך דמוקרטית". הדגש הוא על החברים, חשיבות רבה יש לשירותים, להגנה על הקהילה ולשימור הסביבה.

 

ביום העיון לזכרו של יאיר לוי שהתקיים ב"יד טבנקין" סיפר יהודה פז, כי לוי ניהל מאבק ארוך שנים וביקש כי להגדרה זאת יתווספו המלים "ללא מטרת רווח". המכוון למצב שבו אדם יכול לשפר את מצבו הכלכלי על-פי מחויבותו לארגון ולמאמץ שהוא משקיע, בתיאום עם חבריו ולא בהתאם לרווח המצופה וזה היה מקור לוויכוח ארוך שנים ביניהם.

 

קואפרציות בעולם ובישראל

 

לפני 50 שנה ישראל הייתה מרכז של קואופרטיבים חזקים כמו קו-אופ תל אביב, קו-אופ צפון, אגד, דן, אגודות חקלאיות שיתופיות רבות, חברת העובדים עם סולל בונה, שיכון עובדים, כור בנק הפועלים.

 

עברו שנים והמגמה התהפכה. הקואופרטיבים נתפסו כמבנים כלכליים רעועים ומיושנים, ורובם עברו לידיים פרטיות. לדברי אילנה לפידות, מנהלת מרכז ללימודי קואופרציה ביד טבנקין, יש היום הבנה שאולי לא ניהלו את הקואופרטיבים בצורה נכונה. להבנה זו שותפה גם התנועה הקיבוצית. "במשך שנים התנועה הקיבוצית ראתה את עצמה כקומונה ולא כקואופרציה, ופתאום התברר שבעוד שהקומונות הופכות להיות מאוד אזוטריות, הקואופרציה היא תחום עצום ההולך וגדל בעולם".

 

'ברית הקואופרציה העולמית' (ICA) נוסדה בשנת 1895. היא מונה כ-800,000,000 חברים, אשר מאוגדים בכ-660,000 קואופרטיבים ב-225 ארגונים קואופרטיביים ב-87 מדינות. הקואופרציה היא מערכת כלל עולמית לא ממשלתית, המאחדת מייצגת ומשרתת את הארגונים העוסקים בתחומים רבים, כגון: תעשייה, ייצור, חקלאות, בנקאות, ביטוח, חינוך, תרבות, שירותים ושיכון. ממדיה של הקואופרציה בעולם עצומים. לדוגמה, ערך השיווק השנתי של עשרת הקואופרטיבים החקלאיים הגדולים בעולם הוא מעל 450 מיליארד דולר. בהודו 180 מיליוני חברי קואופרטיבים, בסין חברים 160 מיליון איש ואישה בארגון הקואופרציה לשיווק ולהספקת תוצרת חקלאית, ולאחרונה חתם האחרון על הסכם שיתוף פעולה בתחומי ההדרכה החקלאות והמסחר עם התנועה הקיבוצית, עם מכון הנגב לאסטרטגיות של שלום ופיתוח ועם מרכז הקואופרציה וקואופרציית ירושלים. ד"ר יהודה פז, יו"ר מכון הנגב לאסטרטגיות של שלום ופיתוח, חבר קיבוץ כיסופים, חבר במוסדות שונים של ברית הקואופרציה העולמית, ושותפו של לוי לדרך הקואופרציות, אומר, כי "חברת הביטוח הרביעית בגודלה בארצות הברית, חברת הביטוח השנייה בגודלה ביפן והחברה הגדולה ביותר בסינגפור הן קואופרטיבים. "רבו בנק" ההולנדי הוא קואופרטיב, וכך גם "בנק קרדיט אגריקול" הצרפתי ובורסת הפרחים בהולנד. 40% מהדירות בשוודיה שייכות לקואופרטיב, ואפילו בעיר ניו יורק - מעוז הקפיטליזם - יש הרבה מגורי קו-אופ".

 

מדינת ישראל אימצה את החלטת האומות המאוחדות מדצמבר 2001 בקביעת קו מנחה, שיתמוך ביצירת סביבה תומכת לפיתוח הקואופרטיבים, ואימצה את המלצה מספר 193 של ארגון העבודה הבינלאומי - I.L.O - מיוני 2002, בנושא עידוד הקואופרציה. בשנים האחרונות מסתמנות התאוששות ניכרת והתפתחות בקואופרציה העולמית, ומוקמים קואופרטיבים רבים חדשים. עו"ד אורי זליגמן, רשם האגודות השיתופיות, מדגיש לא פעם כי משרדו מטפל במאות קואופרטיבים הקיימים בישראל, ומגמת הגידול נמשכת בהתמדה. בישראל 2,750 אגודות פעילות, שעוסקות בכל תחומי החיים, אך בעיקר בחקלאות ובהתיישבות.

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547


מאמרים אחרונים בעיתונות תנועתית וכללית