הקואופרטיב כדרך לשינוי ולהתחדשות - מה שלמדנו במונדרגון וראוי ליישום אצלנו - סיכום יום העיון שהתקיים בסמינר אפעל ביום ד', 10.1.07
ENGLISH
מה שלמדנו במונדרגון וראוי ליישום אצלנו

 הקואופרטיב כדרך לשינוי ולהתחדשות

סיכום יום העיון שהתקיים בסמינר אפעל ביום ד', 10.1.07


כתשעים איש, כולל צעירים רבים, התכנסו למפגש של בוגרי "סיירות מונדרגון" וכאלה שטרם ביקרו בתנועה הקואופרטיבית הבסקית, אך מתעניינים בנושא, למפגש של לקחים ממה שלמדנו  שם ומה ניתן והיינו רוצים ליישם במקומותינו. לאחר דברי הסבר של אנשי הצוות היוזם על מטרות הדיון, פתח גברי בר גיל בדברי ברכה ושיבח את היוזמה לארגן קבוצות לסיורים  לימודיים במונדרגון. מה שלמדו חברינו (יצאו כבר 3 קבוצות מאז 2003 - קרוב ל- 80 איש) מסייע לקידום רעיונות הקואופרציה בתנועה הקיבוצית, לזיהוי נכון מהו קואופרטיב , על שלל האפשרויות הטמונות בו. בהצטרפותה של התנועה ל ICA (ברית הקואופרציה הבינלאומית) יש אמירה עקרונית בצד ציפייה ליצירת קשרים כלכליים עם קואופרטיבים בעולם. המפעלים האזוריים הם הקואופרטיבים בדרגה שנייה שלנו ועלינו להמשיך לפתח שותפויות מסוג זה.

ד"ר יהודה פז, תיאר את מצב הקואופרציה בעולם ובארצנו, בישר לנו בשמחה שהקואופרטיב  חזר להיות "במודה", חזר להיות "בון טון". קואופרטיב יכול לגייס הון, לגייס יידע, לפתח שותפויות, לפתוח שוק עולמי - יש מספיק גמישות במערכת כדי לאפשר את כל אלה ולשמור על ערכים, בד בבד. הקואופרטיב הוא השיטה המאפשרת לבני אדם שליטה, לפחות על חלק מחייהם. ניסו ללמד אותנו שכלכלה היא עסק ללא ערכים - זה איננו נכון. המערכת הערכית משולבת במערכת העסקית. כלכלה מודרנית בנוייה על הון אנושי, לא רק על הון פיננסי. לאחרונה נפוצים ברחבי ארה"ב קואופרטיבים רבים של עסקים קטנים. הקואופרטיב מאפשר את החיבור אל הגלובלי מצד אחד ואל הקהילה המקומית מאידך. כדאי לשוב ולקרוא את הגדרת יסודות הקואופרטיב, כפי שהוגדרה בועידת ICA בש' 1995 - היא הולמת בדיוק את הקיבוץ ואת התנועה הקיבוצית.

עו"ד כרמית דורון התייחסה ל"היגד השיתופי הישראלי כשלל הזדמנויות". התייחסות החוק לקיבוץ היא כמו אל משפחה. להיות חבר קיבוץ או חבר קואופרטיב - זה כמו להיות נשוי, או כמו להיות אזרח - זהו סוג של מעמד, סטטוס. לשאלה אם הקואופרציה היא מכשול או יתרון - ברור שהתשובה היא יתרון. בארה"ב די בבעלות על 20% מהמניות כדי לקנות שליטה בחברה. כל הזמן יש מאבקי שליטה בחברות ציבוריות. "אנרון" היא דוגמא לאיבוד שליטה של בעלי המניות על המנהלים. באגודה השיתופית אפשר לאבחן בין זכויות שיתופיות לבין זכויות הצבעה. לכל חבר יש קול אחד. עדיין אין חקיקה מודרנית ישראלית לפקודת האגודות, למרבה הצער, ואנו פועלים עפ"י חוק מש' 1930. חשוב שיהיה פיקוח על ההנהלה, שלא תדאג רק לעצמה. באגודה נשמר תמיד מרכז השליטה בידי חברי האגודה. אפשר לגייס הון, אך אין מנגנון סחירות בבורסה. לבעלי מניות בחברה חשוב רק האינטרס הכלכלי - להפיק רווח כספי מהנייר שהם מחזיקים בו. החברה עצמה לא מעניינת אותם. בקואופרטיב - האינטרס אינו רק להרוויח כסף מהמניה אלא לשמור על האגודה, עקרונותיה, רווחת חבריה. אסור להחזיק חברי קואופרטיב בכוח ואפשר לפדות את מניותיהם בערך ריאלי, אך בהסדרי פדיון שאינם מחסלים את האגודה. חברי קואופרטיב לא בהכרח צריכים להיות עניים… השאלה מה ייעשה ברווחים היא קריטית. המנגנון באגודה השיתופית הוא מדהים. בהנחה שיש רווחים - יש מדרג רווחים: 1. קרן שמורה - הגנה על ההון העצמי. 2. קרן מילואים - יצירת "כרית ביטחון" לחברים. 3. חלוקת דיבידנד - מימוש רווחים, צדקה. החלוקה מונעת תחרות בין מנהלים לבין בעלי מניות ושומרת על האמון, השליטה והרווחים.

המושב השני הציג שני מודלים של שיתופי פעולה אזוריים  לעיבוד תוצרת חקלאית, בגליל המערבי ("מילועוף" - ב"מילואות" ובמשקי עמק הירדן).

יובל אורן (מילואות) פתח באמירה שהתנועה הקיבוצית מאסה, בעצם, בקומונה - אבל לא בקואופרציה. לעת המשבר פשטה התנועה את הרגל וגם את היד וללא עזרת המדינה לא היינו יושבים כאן היום ומדברים על הקואופרציה. על ענף הפטם עברה רפורמה שביטלה את התכנון וגרמה ליצרנים לפרוש מהענף. הנושא התחבר לתהליכי השינוי בקיבוצים. רוב קיבוצי הגליל המערבי הם קיבוצים דיפרנציאליים היום. היה מצב של הפקרת אמצעי ייצור ושל התפוררות מערכות - בקיבוצים, במושבים, בתאגידים. הקואופרטיב הוא צורת ההתארגנות הנכונה והמתאימה להרבה חקלאים בעולם. מתוך המצוקה נבחר הקואופרטיב כפיתרון להפעלה של מערכות חקלאיות, תהליך שכלל הרבה פסיכולוגיה וטיפול באנשים. בתהליך של כ- 5 שנים הוקמה המערכת, בהצטרפות איטית של שותפים, כשהשליטה בידי הנהלת "מילואות". אי אפשר לנהל קואופרטיב מבלי להיות חלק מהעניין יום יום. מי שיוצא מהתהליך - לא נשאר, נוצר דילול. קשה לשמור על קואופרטיב מצליח לאורך זמן. מטרת האגודה איננה מיקסום רווחיה אלא הפקת מקסימום רווח לטובת החברים, היצרנים, כל מטר לול. לאורך 5 שנות פעילות מביאים לחברים תוצאות טובות ובטוחות יותר. נשלחו חברים שלא עמדו בסטנדרטים, אך אין עוד עזיבות. מצטרפים כל הזמן ויש כרגע כחמישים חוות של יצרני פטם. רק 50% מהרווח חוזר לחברים - האגודה שומרת על הון עצמי. חלוקת הרווחים היא עפ"י הפעילות וגם עפ"י התרומה לרווח של התאגיד. כל יחידת ייצור נבחנת. יש בכך תמריץ כלכלי, נוסף לאידיאולוגיה החברתית.

דיאנה בוגוסלבסקי (משקי עמק הירדן) מתארת "שרשרת ענק אינטגרטיבית" המשרתת את משקי עמק הירדן ועמק בית שאן. המפעלים האזוריים וארגוני הקניות כמבנה קואופרטיבי אופטימלי, המשרת את החברים. לפעמים נוצר ניכור בין הבעלים לבין המערכת האזורית. השאלה היא איך ממקסמים את האפשריות. הגלובליזציה לא צריכה לחסל את הארגונים. חשובה ההתארגנות הנכונה. המערכת האזורית צריכה להיות מנוף ועוצמה לתהליך הצמיחה הקיבוצים. קונצרן של ארגונים חזקים הפועל להגדלת התפוקות. עד כה לא היטבנו לנצל את היתרון לגודל ויש לעשות זאת. דיאנה תיארה את ההתארגנות האזורית לחילוץ קיבוץ חוקוק ממצוקתו, כמשל למה שהארגון יכול וצריך לעשות. קואופרטיב יתקיים כל זמן שחבריו מרגישים שהוא תורם להם. הקואופרטיב לא רק משרת אותם אלא גם משתף אותם.

לשאלות שנשאלו על חיזוק הקואופרציה בקיבוץ הבודד ובאזור ועל האפשרות להקים פדרציה ארצית של כל הארגונים ליצירת מרכז קואופרטיבי פיננסי תנועתי, על הקריאה לנטוש את רעיון הקומונה ולשמור על קואופרטיב מוצלח ועל נושא העבודה השכירה במפעלים האזוריים - השיבה דיאנה שהארגונים מובילים מהלכים כלכליים ומרכזים את היכולות לעשות את הדברים. נותרו כמה אתגרים לעתיד: א. פעולה בקנה אחד עם שימור הקהילה והסביבה. ב. לבנות מודל לארגון העובדים השכירים במפעלים האזוריים והכנסתם כשותפים לקואופרטיב.

מושב ג' אמור היה לעסוק באיגום משאבים כלכליים/כספיים (תנועתיים, אזוריים - נוסח מונדרגון?), אך אחד הפותחים (אחיק בר-לוי) לא הצליח להגיע.

עמוס רבין (איגוד התעשייה הקיבוצית) סקר את התעשייה הקיבוצית בראי הקואופרציה וטען לחוסר בדיון אידיאולוגי בנושאים אלה. חייבים לקיים שיח אידיאולוגי אמיתי - האינרציה מובילה אותנו למקום אחר. בזמן משבר שנות ה- 80 נחשבו המפעלים האזוריים לאסון. בדרום חוסלו מערכות, בצפון הן חזקות. היום המערכות האזוריות הן המשענת הגדולה של הקואופרציה והן דומות למודרגון. מי שמצליח היום להבריא קיבוצים הם המפעלים האזוריים. הבעייה היא שרוב העובדים הם שכירים, שאינם שותפים והבעלים אינם עובדים במפעלים. 70% מהכלכלה הקיבוצית היא התעשייה. ב- 80 ממפעלינו יש היום שותפים חיצוניים. זהו תהליך חד-כיווני בלתי הפיך. הנכס התעשייתי הפך לנכס סחיר, יש עליו תג מחיר. בעלי הנכס אינם נהנים ממנו. יש דיכוטומיה בין שווי המפעל לבין מה שיש לחברי הקיבוץ. בתהליך הזה המפעלים לא יהיו של הקיבוצים אלא רק יעמדו בחצר הקיבוץ. את זה נוריש לדורות הבאים. השאלה היא אם אנו רוצים בכך. מרבית העובדים באים מבחוץ. זו שאלה  אידיאולוגית - לאן מושכים את העגלה. עלינו למצוא דרך לקיים דיון מעמיק בשאלת המשך הדרך. הניהול בתעשייה הקיבוצית הוא מצויין ואיננו נופל ממה שיש בחוץ. אפשר לנהל טוב גם במערכת הקיבוצית. חברות קיבוציות הקימו מפעלים בארה"ב - הבעייה הכי קשה שם היא הנאמנות, מציאת עובדים טובים. יש לנו בעייה עם הרצון לממש את הרכוש ולהפכו לכסף, "לאכול עכשיו" ולא להשאיר נכסים לדורות הבאים. זה הנושא הדחוף שיש לטפל בו.

מושב ד' הוקדש להתארגנות קואופרטיבית בנושא הבנייה והשיכון ביישובינו.

איציק בדר ("גרנות") החל בהגדרה של הקיבוץ, כ"מקום שבו חיים אנשים מאושרים, אשר רואים בו את עתידם ועתיד בניהם". שאלת הקואופרציה היא שאלה טכנית - זוהי התארגנות טובה שעונה על הצרכים בתקופות מסוימות. המערכת הקודמת של "כל אחד לפי יכולתו וכל אחד לפי צרכיו" לא עבדה. התמונה הכלכלית מייצגת משהו רחב יותר. הקיבוצים השתנו. בנים הצביעו ברגליים ונותרה אוכלוסייה מזדקנת. האחריות לפרנסה עברה מן הכלל אל הפרט, מפעל התעשייה, כמו המפעלים האזוריים, צריך לתת פתרונות כלכליים.

לנושא השיכון: בעקבות השינוי יש לפתע חזרה של בנים לקיבוצים. הדירות מתמלאות באוכלוסייה צעירה והמצטרפים רוצים להיות חברים בקיבוץ החדש, הדיפרנציאלי, ברמת שותפות שהקיבוץ מחליט עליו. המגבלה היא השיכון. עלינו לשמור על הנכסים: הקרקע, המים, זכויות חוזה החכירה. לשם כך יש להקים אגודות שיכון שיספקו את הצורך בדירות. (שיוך דירות ורישום בטבו יוצרים פערים ומבטלים את חוזה החכירה לדורות). קיבוצים שישכילו לעשות מהלכים משותפים ולהקים אגודות לשיכון - ייהנו מצמיחה ביישוב. כל החלטות המינהל הן גרועות עבורנו. חברי הקיבוץ היום מאמינים בקיבוציהם, יש תנועת בנייה שלא היתה כמוה בעשורים האחרונים. זה מראה אמון בקיבוץ ומשרה ביטחון. צריך להשלים את הפרצלציה, לסיים הסכמים בין הקיבוץ לחבריו. קיים מנגנון מערכת בטוחות של הקיבוץ מול מערכות מימון, המאפשרות שיפוצים ובנייה.

אלישע שפירא (המטה השיתופי) לא יכול להימנע מלהגיב על הפתיחה של איציק בדר: אל מי הוא מדבר? אל לובשי החולצות הכחולות, היושבים עמנו כאן, שרמת הקומונליות שלהם היא מעל זו של עין השופט? או אל המיואשים משיתוף?  האם זו הלווייתה של הקומונה או נסיון למצוא נתיב אלטרנטיבי חדש? האמירה של "חברים מרוצים ומאושרים" היא דמגוגית. הגורמים לאושר מורכבים יותר, עצם הבחירה היא חלק מהאושר. הקואופרטיב איננו תחליף לקומונה. השאלה היא אם ניתן לייצב "קו שני" בקיבוץ הדיפרנציאלי ולשמור על השותפות. מאוד רוצה לראות בקואופרטיב "קו שני" שיצליח, אם כי ספק אם זה אפשרי. הסקרים לא מראים שביעות רצון.  מרכזיות הארגונים האזוריים היא חלק מחולשתנו. בקיבוצים יש פעילות רבה של אלה שיש להם כסף ובונים לעצמם וילות. אין פעילות משותפת-מאורגנת לבנייה. יש לנו בעייה אמיתית בנוגע לבניית שיכון חדש. בדו"חות השנתיים אנו רואים עדיין קיטון באוכלוסיית הקיבוצים. קהילה שרוצה לכוון את סוג האוכלוסייה שתחיה בה - חייבת שתהיה לה בעלות על השיכון. אם הדייר הוא בעל הבית - אי אפשר לשלוט במכירה או בהשכרה. הבעלות המשותפת היא הדרך היחידה. בקיבוצי המרכז דמי החכירה הם כה גבוהים שהסלקציה תגרום לקבלת בנים עשירים. רק אם הקיבוץ יהיה החוכר אפשר יהיה לקבל את כלל הבנים. לאגודה שיתופית יש יכולת להשיג מימון, לכן גם חשוב שיהיו לאגודה נכסים כלכליים. עלינו להבטיח רמה מסויימת של עזרה הדדית גם בתחום השיכון בקיבוצים ולהיעזר באזור, אך חייבים להבטיח בעלות משותפת. מקווה שכשלנות העבר לא ירתיעו את התנועה ליצור כלים כלכליים ברמה הארצית (כמו השותפות ב"אלון") שיסייעו במציאת הפתרונות.

והוסיף עמיקם אוסם: בקיבוץ השיתופי היה, לכאורה, כל הרכוש של החבר - אך למעשה לא היה לו כלום. במערכת הקואופרטיבית נצליח, אולי, לבנות הגדרה נכונה יותר של מהו חלקו של כל אחד, מה שייך לכלל ומה שייך ליחיד.

לא הספקנו למצות את הדיון על מה שלמדנו מהתנועה הקואופרטיבית של מונדרגון, אשר ניתן וראוי ליישם בקיבוצים, באזורים ובתנועה - נדאג להמשיך את השיח בנושא זה במפגשים העתידיים. נזהרנו מלגעת הפעם בנושא הויכוח על עתיד "תנובה" - אנו מתכוונים להקדיש לכך יום עיון מיוחד בתחילת פברואר, שבו תושמענה כל הדעות.

רשמה: אילנה לפידות