ENGLISH
סיכום הסמינר במונדרגון - ספרד
ישעיהו גביש, מאי 2003

הרקע והנחות יסוד:
בבואי לסכם את הביקור והלמידה בתנועה הקואופרטיבית בספרד אני חוזר עשר שנים אחורה עת שמעתי לראשונה על תנועה זו המקימה מפעלים על בסיס קואופרטיבי. באותם ימים ניהלתי את המכון לייעוץ ארגוני בתק"ם ויכולתי לראות מקרוב את תהליך הדעיכה של קיבוצים רבים מהעדר רשת ביטחון של המדינה והעם היהודי כפי שהייתה בעבר. גם האמונה שהקיבוץ הוא אור לגויים הבונה אדם חדש וחברה חדשה קרסה.
ההכנסות מענפי החקלאות והתעשייה פחתו והקיבוצים צברו חובות שהביאו להורדת רמת החיים ונוצר הצורך לקצץ בשירותים ולחפש מקורות פרנסה חדשים. הקריסה של הרעיון הקיבוצי השוויוני הביאה לצורך דחוף בחיפוש אחר הפתרונות לשינוי המצב הכלכלי אותם מצאו במעבר לעצמאותה של המשפחה באורחות חייה ואחריותה לפרנסתה. מצבם של חברי הקיבוצים השתפר אך עד מהרה התברר שאין מספיק מקומות עבודה המפרנסים בכבוד ועם הרצון להרחיב ולקלוט את הבנים ואחרים הולכות ונבנות שכונות בצדי הקיבוצים ומקומות עבודה בשביל הבאים אין.

עד מהרה התברר שבמצבו החברתי והכלכלי אין הקיבוץ היחיד יכול להקים תעשיה רצינית ובעלת כושר תחרות בשוק בכוחות עצמו, ואז עלתה השאלה היכן ימצאו אותם מקומות עבודה? ברוב אזורי הארץ שפעם הלכו להתיישב כאתגר ציוני חלוצי שיזמים בעלי הון פרטיים לא העיזו ללכת להשקיע ועכשיו קשה למצוא בהם עבודה הולמת את רמת החיים בה הורגלו חברי הקיבוצים לחיות.
האם מודל מונדרגון הוא הפתרון?
יש דמיון בתנאים שהיו עם הקמת התנועה הקיבוצית כאן והתנועה הקואופרטיבית מונדרגון בספרד. הדמיון הוא בתנאים הקשים, בתחיית השפה, בתחושת השליחות הלאומית, בצורך להקים כלכלה ועוד. אין זה פלא שעם הקמת ההסתדרות בשנות העשרים הוקמו בארץ גם מפעלים על בסיס קואופרטיבי, מפעלים שבחלקם התרחשו עיוותים עד שקרסו. אז היומרה של הקיבוצים הייתה עצומה בחזונה הלאומי בדחיפת המשק ההסתדרותי לכיוון של מערכת שכר יותר שוויונית והקמת מפעלים קואופרטיבים ואילו היומרה של מונדרגון הייתה צנועה בתחום חיי העבודה וההשפעה על הסביבה הקרובה. עכשיו, ההסתדרות שוב איננה מה שהייתה,
הקיבוצים וגם התנועה הקואופרטיבית מונדרגון נמצאים בתחושה של שינויים (פער הולך וגדל במשכורות והתרחבות העבודה השכירה) בדרכן להידמות לסביבה.

אורח חייהם של חברי הקיבוצים, גם אם הם מקיימים חיי קהילה שיתופית, הולכים ומשתנים והופכים לדומים יותר ויותר לאלו של התנועה הקואופרטיבית. חיי הקהילה הקיבוצית בהפרטה מביאים את המשפחה הקיבוצית לעצמאות כלכלית ומאפשרים לה להשקיע את החסכונות שלה בעסקים חדשים. גם המפעלים שהופכים לתאגידים מעבירים את החבר לעבוד במערכת פנימית של יחסי עובד-מעביד עם הפרשות לפנסיה והשתלמויות. מה שנראה עתה שחסר בתנועה הקיבוצית כתנועה, היא רשת ביטחון כמו שפורשת התנועה הקואופרטיבית על מפעליה היא להבטחת ניהולה ושמירה על העקרונות יחד עם סיוע כלכלי במידת הצורך.
דילמות וצעדי פעולה אפשריים
מי ייקח על עצמו היום להקים מפעלים חדשים ויצירת מקומות עבודה חדשים? האם יהיה זה הקיבוץ היחיד? האם יהיו אלה המפעלים האזוריים? והרי הם בנויים מראש על שכבת מנהלים ועובדים שכירים, ללא יומרות לסולידריות, השכירים עוסקים בעבודות פשוטות שחברי הקיבוצים לא יעבדו בהם. הסולידריות שנעדרת בתוכם נעדרת גם בין המפעלים עצמם למרות שהם תחת קורת גג אחת. מכאן שדרושה יוזמה להקמת תעשיות מתקדמות בגישה שונה שתוכל לפרנס בכבוד את עובדיהן וברמת שיתוף שחברי הקיבוצים, שנותר בהם זיק של רצון לשיתוף מסוג אחר, יבחרו לעבוד באיכות חיי העבודה קואופרטיביים.

נשאלת השאלה מה התנועה הקיבוצית יכולה לתרום בנושא העבודה הן לעצמה והן לחברה הישראלית לביסוס כלכלתה וליצירת מקומות עבודה חדשים? אולי היא תיזום הקמת מפעלים קואופרטיביים שיענו על הצרכים החדשים, הן לחברי הקיבוצים והן לתושבים החדשים שיאכלסו את השכונות החדשות ההולכות ומוקמות בצידם. האם התנועה תוכל להתמודד עם יישום עקרונות חדשים בהיבט של חיי עבודה מסוג אחר בין האנשים כמו שקואופרטיב במתכונת דומה למונדרגון יכול להציע והעובדים בהם אכן מביעים שביעות רצון מאורח חיי העבודה שלהם הנחשב ליוקרתי ומספר המועמדים להצטרפות גדול מההיצע שיש להם?

מי שחי טוב עם הקיבוץ המסורתי יתכן ואין לו מה לחפש במודל מונדרגון שאיננו שוויוני ויש בו פער במשכורות ושהוא מודל שקם על בסיס אישי ולא קיבוצי, אך לגבי חברי קיבוצים שכבר הפכו לעצמאיים, או שהם בדרך לעצמאותם, הרעיון יכול לקסום ולהועיל. השאלה המרכזית היא: האם יש מי שיאמץ את החזון ויציב אותו כאתגר חברתי, כלכלי, קיבוצי ולאומי? האם מה שיש לקואופרטיב להציע אינו עדיף על מפעל קפיטליסטי כמו שיש לנו במפעלים האזוריים? האם אלה שינסו להגשים את הרעיון יהיו המועצות האזוריות? או אולי מרכז התנועה הקיבוצית? לעתיד פתרונים.

אנשי מונדרגון אומרים שאם היו מנסים היום להקים תנועה כזו, ספק אם היו מצליחים וזאת בגלל תנאי התחרות שהתפתחו והרקע הקיים שאינו דוחף חזק כמו בעבר, על רקע המצב הקשה שהיה, להקמת הקואופרטיבים. האם התנועה הקיבוצית כן יכולה להצליח במצבה היום? האם חברי הקיבוצים בשלים להפנמת התפיסה הקואופרטיבית אחרי תהליך בו הם צועדים לקראת כישלון של החברה השוויונית (המקיף נכון להיום 150 קיבוצים שכבר השתנו למודל עצמאות כלכלית של המשפחה?) והרי דרושה כאן השקעה עצומה בחינוך, באמונה, בהקמת מערכת תומכת עם עקרונות שעליהם מופקד הבנק ומערכת מייעצת ומבקרת תוך כדי תהליך ארוך של התנסויות בהצלחות וכישלונות עד שיביאו כמו שהיה במונדרגון תנופה ומשכו אחריהן את הגידול והפיתוח בחבל הבזקים בספרד וברחבי העולם עד שהמהלך הפך ליוקרתי ומושך כמו שהייתה התנועה הקיבוצית בעברה.