קואופרטיבים לסולידריות חברתית ומוגבלות שכלית:

מגמות חדשות במדיניות רווחה

 

מאמר שהופיע ב- מפגש לעבודה חינוכית-סוציאלית, 14, 2001 ( ע"ע  121-135)

 
ד"ר יאיר לו י - מנהל מדעי, המרכז הבינלאומי לחקר קהילות כפריות שיתופיות (סירקום) ועורך
כתב-העת , Journal of Rural Cooperation יד טבנקין, רמת-אפעל myalevi@netvision.net.il

 

 

מבוא

 

כותרת מאמר זה עשויה לגרום להרמת גבה אצל קוראים לא מעטים בישראל: מה פתאום קואופרטיבים ועוד בהקשר עם מוגבלות שכלית? אכן, נושא השיתוף (קואופרציה בלע"ז) נחשב בעיני רבים לנחלת העבר ובוודאי לא זוכה למקום גבוה בסדר היום הלאומי שלנו. באשר ליישום השיטה בקרב אנשים מוגבלים - שכלית או אחרים - הדבר נשמע תמוה, אם לדבר בלשון המעטה. לאמיתו של דבר, הקואופרציה זוכה לאחרונה להתפתחות מהירה ברחבי העולם וה"קואופרטיבים החברתיים", נושא דיוננו, הקנו לאחרונה לאיטליה מקום מרכזי על מפת השיתוף. מדובר בדגם חדשני, הן כארגון שיתופי-קואופרטיבי[1] והן כאמצעי להקצאת שירותי רווחה. ה"קואופרציה החברתית" מהווה חלק של ה"כלכלה החברתית" הכלל-אירופית. מעבר לעניין המחקרי, נועד מאמר זה לעורר מחשבה על דפוסי ארגון של שירותי רווחה, שאינם ידועים בישראל. לכך נודעת חשיבות מיוחדת עבור הקורא הישראלי לאור המשבר הנוכחי בנושא החברתי מחד, והיעלמותו הכמעט טוטלית של השיתוף כתנועה בעלת השפעה  על סדר היום הלאומי שלנו, מאידך. 

 

רקע

 

העניין הגובר בנוסחה הקואופרטיבית על רקע המשבר הפוקד את מדינת הרווחה, מאז שנות השבעים, בא לידי ביטוי בוועידה האירופית הראשונה של הקואופרציה החברתית, שנערכה בבריסל ביוני 1995, תחת הכותרת "יזמות  חברתית: הסיכוי לאירופה במאבק בהדרה ובאבטלה". נציגים של תשע מדינות )גרמניה, בלגיה, דנמרק, ספרד, צרפת, איטליה, פורטוגל, הממלכה המאוחדת ושוודיה)  דנו, על יסוד הניסיון שנרכש, באתגרים של הרחבת השיתוף בין אנשים מוגבלים למיניהם[2] ללא-מוגבלים, במדיניות של פיתוח שירותי רווחה ויצירת תעסוקה על בסיס של סולידריות וללא כוונת רווח. פרסום שיצא לאור מטעם הוועדה לקידום ולפיתוח קואופרטיבים והאו"ם (Gudmunsson, 1994) נותן תיאור כלל-עולמי באשר לישימות הנוסחה הקואופרטיבית לסוגים שונים של  אנשים מוגבלים במגוון של עיסוקים.

 

 הבנת התופעה של הקואופרציה החברתית באיטליה מחייבת התייחסות למספר גורמים, שהשפיעו לאחרונה על מדיניות הרווחה בארצות המערב בכלל ובאיטליה בפרט. בין הגורמים העיקריים (ראה לדוגמה: Giddens, 1995; Pierson, 1994 ) מוזכרים הקושי לאזן את הביקושים הגוברים בתנאי לחץ תקציביים, הביורוקרטיה, הביקוש הגובר לשירותים מיוחדים המותאמים לסוגי צרכנים ייחודיים, ההטרוגניות החברתית הגוברת  וכן ריבוי המובטלים והעובדים  הזרים.

 

ניתוח מעמיק יותר מאפשר להתמקד בקשר, שבין מדיניות רווחה כוללת לבין ארגונים שלא למטרת רווח, שאותם מכנים  "נונפרופיט". לדעתו של בורזגה,1995)  (Borzaga, משבר מדינת הרווחה עודד מגמות של ביזור ושל הפרדה בין המימון ובין ההקצאה של שירותי הרווחה, תוך מעורבות גוברת של ארגונים פרטיים (למטרת רווח ושלא למטרת רווח כאחד). עם זאת, גברו ביקושים,  שהרשויות הממלכתיות מתקשות יותר ויותר לספק. עובדה זו גרמה  לשינוי במעמדם של הארגונים, שלא למטרת רווח, ממצב של קבוצות אינטרסים ותמיכה בתהליכי סוציאליזציה למצב חדש של נקיטת יוזמה ב"ייצור" שירותים הן כעידוד למימון הציבורי  והן כמענה לצרכים החדשים.

 

למומנט היזמי-כלכלי, שמקורו ברובו "מלמטה" נועדה חשיבות גדולה ומכאן יתרונה של הנוסחה  הקואופרטיבית.  החל משנות השבעים ובעיקר בשנות השמונים זו זכתה לצמיחה מחודשת, לאו דווקא בתחומים המסורתיים (צרכנות, שיכון ואשראי), כי אם בשני תחומים חדשים יחסית: יצירת  מקומות תעסוקה לצעירים ושירותים לקהילה. מגמות אלה מצאו כר נוח להתפתחות באיטליה. כאן פעלה מסורת שיתופית רבת שנים (ראה למשל: Putnam, 1993) בשילוב עם מסורת בתחום ההתנדבות. החוק משנת 1991, שהסדיר את נושא ההתנדבות חבר לזה המקביל בנושא הקואופרציה החברתית והניח את היסוד להתנדבות יזמית-כלכלית מסוג חדש. כך נוצר הקואופרטיב החברתי, שהוגדר כ-"הכלאה" של  קטגוריות מושגיות וארגוניות שונות כגון: הדדיות, יזמות, חשיבה כלכלית, סולידריות, תשומת לב לדרישות של אנשים הסובלים מחסך ושיתופם הפעיל בהפעלת השירות.

   

המייחד את איטליה בהקשר זה היא המקוריות בגישתה לנושא והיקפה של הקואופרציה לסולידריות חברתית )להלן "קואופרציה חברתית"). המפקד הראשון נערך בסוף 1986 והצביע על 566 קואופרטיבים פעילים. בשנת 1997 הגיע מספרם ל-4,000 עם אוכלוסייה של 391,000 מועסקים ו-15,000 מתנדבים. כמו כן, נמצא, כי כ-13% ההוצאה הציבורית בתחומי הרווחה באיטליה היתה קשורה לפעילות הקואופרציה החברתית  (GCI-(POLITY 1997. המחזור השנתי הממוצע של קואופרטיב חברתי נאמד בכECUS-  500,000 (מדובר בארגונים קטנים, ש-72%  מהם כוללים פחות משלושים  עובדי כוח אדם  (MacKinsey, 1994). על-פי החוק, לקואופרטיב חברתי מאפיינים אחדים:

1.  בהיותו מפעל חברתי, שמטרתו העיקרית היא הענקת שירותים במגוון תחומים והפקת המרב מפעילות   זו ומן התועלת החברתית הטמונה בה, מעבר ליצירת הכנסה ו/או תעסוקה גרידא;

2. אימוץ תפיסה רחבה של סולידריות במטרה להעניק יתרונות גם למי שאינם חברים.

 

גידולה המהיר של הקואופרציה החברתית הביא להסדרתה בחוק מיוחד שהועבר ב-1991 בבית הנבחרים האיטלקי. כקהל היעד הוגדרו אנשים ה"סובלים מחסך",כגון: מוגבלים בגופם, בשכלם או בחושיהם; חוסים לשעבר במוסדות לחולי נפש; מתמכרים לשעבר לסמים ולאלכוהול; בני  נוער בגיל העבודה בעלי רקע משפחתי בעייתי; אסירים לשעבר בעלי פוטנציאל לשיקום מחוץ לבתי הסוהר (סעיף 4  בחוק).

 

הקואופרטיבים  הם  משני סוגים:  סוג 'א' מיועד להקצאת שירותים חברתיים, שירותי בריאות ושירותי חינוך, תוך שהמפעילים מאורגנים כקואופרטיב וסוג 'ב' מיועד להשתלבות המוגבל בעבודה יוצרת ומכניסה. בקואופרטיבים מסוג 'ב' אנשים "הסובלים מחסר" חייבים להיות לפחות 30% מכלל העובדים ולהימנות - בהתאם למצבם -  עם החברים.  סעיפים בולטים אחרים בחוק מתייחסים לתרומתם של מתנדבים, שמספרם לא יעלה על 50% מכלל החברים; להגבלות בתשלום ריבית על מניית החבר או בחלוקת עודפים   אם בכלל  -  מעבר להוראות החוק ולאיסור לחלק כספי רזרבות במהלך חיי הקואופרטיב ובעת פירוקו (סעיפים 2,1 ,26) .

 

המסגרת המושגית של המחקר

 

ביסוד המחקר, שהינו נושא דיוננו Levi e  Montani, 1995)) היה הרצון להגיע לתובנות לגבי  יחסי הגומלין בין אנשים מוגבלים ללא-מוגבלים, הפועלים במסגרת משותפת של שיקום ועבודה. בהיותה של מסגרת זו קואופרטיבית היה לנו עניין לבדוק כיצד היא נתפסת בעיני המשתתפים. במקרה שלפנינו המסגרת השיתופית מציבה מלכתחילה ניסיון של אינטגרציה שונה מזו המושתתת על ההנחה, שעל ה"חלשים" בחברה להסתגל לנורמות ולכללים הנקבעים על-ידי ה"חזקים". גישה חדשה, לעומת זאת, תצדד ביצירת מסגרת, שבה יוכלו שתי האוכלוסיות לתרום למטרות משותפות, כל  אחת  על-פי יכולתה, באווירה של הדדיות וסולידריות רחבה. החידוש העיקרי של הקואופרציה החברתית לעומת זו הקונבנציונלית טמון בהעברת מוקד הפעילות משירות החבר לשירות הקהילה הרחבה, כפי שנראה להלן.

 

השערתנו היתה, שהקואופרטיבים שנבדקו נבדלים מקואופרטיבים קונבנציונליים לאור מספר מאפיינים הנוגעים להרכב ולמניעים כגון הטרוגניות גבוהה (הכוללת מוגבלים ושאינם מוגבלים, חברים ושאינם חברים ומקבלי שכר ושאינם מקבלים שכר) והדגש החזק במיוחד על מניעים לא-כלכליים, שהם ביסוד ההקמה של הקואופרטיבים והפעלתם. כמו כן, שיערנו, ש"חריגות" אלה מן הדפוסים המקובלים, במקום להוות מגבלות, עשויות דווקא לשמש כגורמי חיזוק בחיי היומיום של הארגונים.

 

שיטות המחקר

 

המחקר נערך בשנים 5-1994 והתבסס על מדגם של 15 קואופרטיבים לסולידריות חברתית באיטליה העוסקים בהשתלבותם בעבודה יצרנית  של בעלי מוגבלות שכלית נמוכה או בינונית הכוללת: תסמונת דאון, אוטיזם או נזק בעקבות אי-הספקת חמצן בלידה. מבין 79 הנבדקים, 32 היו מוגבלים ו-47 לא-מוגבלים, כולם מעורבים באורח פעיל בעיסוקים יצרניים שונים מגננות ועד ייצור צעצועים והפעלת קייטנות. כרבע מן האנשים המוגבלים ו-60% מן הלא-מוגבלים  היו חברים בקואופרטיבים.

 

הנושא  החדש יחסית של הבדיקה והקושי באיתור המוקדים הרלוונטיים חייבו מחקר אקספלורטיבי באופיו. על מנת להבטיח תובנות לגבי יחסי הגומלין בין אנשים מוגבלים ללא-מוגבלים, על רקע פעילות יצרנית משותפת, נבחרה אוכלוסייה של קואופרטיבים העוסקים בשילוב האדם המוגבל בעבודה יצרנית ובשיתוף המפעיל הלא-מוגבל. מדובר בקואופרטיבים מטיפוס 'ב', כפי שהוגדרו לעיל.

 כדי להיכלל במחקר היה על הקואופרטיב לעמוד בארבעה קריטריונים:

1.                      לטפל באנשים מוגבלים בשכלם;

2.                      לחתור להשתלבות האדם המוגבל בעבודה;

3.                      להיות ממוקם באזורים שונים באיטליה;

4.                       להיות בעל זיקה לתנועות פוליטיות ואידיאולוגיות שונות.

המדגם כלל 15 קואופרטיבים. מהם 10 (66.7%)  בצפון איטליה )פרמה ופדובה), 3 (20%) במרכז (רומא) ו-2 (13.3%) באיים  )סיציליה וסרדיניה). להלן התפלגות אוכלוסיית המדגם בהשוואה לזו הכלל-ארצית של  הקואופרטיבים לשילוב  בעבודה, כפי שהיתה  בשנת  1992  (טבלה מספר 1 ).

 

מדגם

איטליה

 

 

%

N

%

N

 

 

66.7

10

73.7

87

צפון

 

20.0

3

10.2

12

מרכז

 

-

-

11.9

14

דרום

 

13.3

              2

  4.2

  5

איים

 

100.0

15

        100.0

118

ס"ה

 טבלה מספר 1: התפלגות הקואופרטיבים

 

 

הקושי למצוא מקרים רלוונטיים בדרום  מסביר את משקל היתר של האיים במדגם.

 תחומי העיסוק משתרעים על פני מגוון רחב של יוזמות יצרניות ושירותיות. בתחום של יוזמות יצרניות העיסוקים הנפוצים ביותר הם: הרכבה של חלקי מתכת ופלסטיק, נגרות, כריכת ספרים, מלאכות יד, גננות, שתלנות, חקלאות רגילה ואורגנית; בתחום של יוזמות שירותיות נמצא בעיקר מכבסות, ניקיון וניהול קייטנות קיץ. באשר לזיקה הפוליטית של הקואופרטיבים, אלה שבצפון ובאיים מסונפים ל"קונסורציום הלאומי של הקואופרטיבים לסולידריות חברתית", לעומתם, אלה שברומא מסונפים ל"ליגה הלאומית של הקואופרטיבים". ארגונים אלה מזוהים עם האגף ה"לבן”, וה"אדום" של הפוליטיקה האיטלקית, בהתאמה. 

 

הרכב המשתתפים  במחקר

 

בעזרת שלושה משתנים דיכוטומיים, דהיינו מוגבל (כן/לא), חבר (כן/לא), מקבל שכר (כן/לא), נבנתה טיפולוגיה של שמונה צירופים  (טבלה מספר  2,)  שמחציתם ( 1-4) כוללים נבדקים מוגבלים ומחציתם  (5-8) שאינם מוגבלים.  הצירוף הראשון הוא של אדם מוגבל משולב באורח מלא, כאשר משתנה השילוב (מלא/חלקי) נשען על תפיסת החברות והשכר כגורמים התורמים לרמה  גבוהה יותר של מחויבות וביטחון בתהליך הכניסה לעבודה של המוגבל.  הצירוף השני  הוא של אדם מוגבל משולב חלקית והשלישי של  חבר פוטנציאלי או המיוצג  על-ידי בן המשפחה (מקבל שכר או לא).  בקטגוריה השנייה אנו מוצאים את צירופי הלא-מוגבלים הבאים: חבר מקבל שכר, חבר מתנדב, לא-חבר מקבל שכר, לא-חבר לא-מקבל שכר. על הסוג  האחרון נמנים לרוב סרבני מצפון  המשרתים שנה בקואופרטיב כתחליף לשירות צבא, או מתנדבים  לא-חברים  (טבלה מספר 2).

 

טבלה מספר  2:  סיווג  תלת-ממדי  של  הנחקרים

בשכר

חבר

מוגבל

טיפוס

 

+

+

+

מוגבל משולב מלא

1

__

+

+

מוגבל משולב חלקית

2

+

__

+

מוגבל חבר פוטנציאלי או מיוצג  ע"י המשפחה

3

__

__

+

כנ"ל, ללא שכר

4

+

+

__

לא-מוגבל חבר  ומקבל שכר

5

__

+

__

לא-מוגבל חבר, מתנדב

6

+

__

__

לא-מוגבל שכיר

7

__

__

__

לא-מוגבל סרבן מטעמי מצפון או מתנדב חיצוני

8

 

הבדיקה  כללה  79  מרואיינים. בחירתם נעשתה על סמך זמינותם  הן של האנשים המוגבלים והן של הלא-מוגבלים, במהלך ביצוע המחקר. המרואיינים קובצו לפי החלוקה הבאה: 1) המוגבל  החבר (25.3%) ;  2) המוגבל הלא-חבר  (15.2%);   3) הלא-מוגבל חבר ( 51.9%)  ו-4) הלא-מוגבל  לא-חבר (7.6%).  שיעור ה-מוגבלים החברים זכה כאן לייצוג יתר לעומת המצב השורר באוכלוסייה הכללית של הקואופרטיבים וזאת על מנת לאפשר קבלת תובנות משמעותיות בנושא האינטראקציה בין שני סוגי הנבדקים.

 

כלי  המחקר

 

תחילה נערכו שיחות גישוש עם פעילי התנועות הקואופרטיביות, כדי לעמוד על  מהות הקואופרציה החברתית, התפרסות האגודות בשטח ואפשרויות הגישה. בהתחשב באופי המחקר הוחלט לבסס את הבדיקה בשדה על שאלות פתוחות. השאלות הופנו בחלקן לכל המשתתפים ובחלקן ללא-מוגבלים בלבד. הראשונות נועדו לעמוד על מצבו של מרואיין בקואופרטיב, על הסיבות שהביאו אותו לכך, על מערכת ההדדיות בינו לבין הקואופרטיב, על דפוסי הקשרים ועל הציפיות לגבי העתיד. השאלות שהופנו ללא-מוגבלים בלבד נועדו לבחון את הסיבות להקמת הקואופרטיב, האסטרטגיה של הקואופרטיב כלפי האדם המוגבל כחבר פוטנציאלי, ובעיקר את תפיסת ההבדלים בין קואופרטיב לאנשים מוגבלים לבין קואופרטיב  קונבנציונלי. שאלה זו הורכבה משמונה ממדים הכוללים את ההיבטים העיקריים של הקואופרטיב כארגון חברתי וכיוזמה כלכלית, בקשריו עם השוק והקהילה. השאלון הורץ בקואופרטיב, שלא נכלל במדגם. בנוסף, נבדקו תיקים ומסמכים ברמה המקומית והארצית וכן  נבדקה הספרות המקצועית הענפה, שראתה אור לאחרונה באיטליה בנושא זה.

 

הממצאים

 

נפתח  בנתוני  הרקע  הסוציו-דמוגרפיים של המרואיינים  ובתשובות שנתקבלו  לשאלות המשותפות.

 מין הנבדקים -  הגברים מהווים  62% והנשים  38% מן המדגם, כאשר בצפון נמצא רוב של נשים בניגוד למרכז ולאיים - שם רוב הפעילים הם גברים. נראה, כי יש לייחס הבדלים אלה לשכיחות של קואופרטיבים מטיפוס 'א'  (שבהם יש דרישה מיוחדת לצוותי הפעלה נשיים) השכיחים  בצפון.

גיל הנבדקים -  ההתפלגות מראה,  שרוב  המרואיינים נמצאים בקבוצות הגיל  21-30 ו-31-39  (53% ו-32% בהתאמה), כאשר  רק  6% נמצאים מתחת לגיל 20  ו-9% מעל  לגיל  40. 

השכלה - מדובר בגורם מבחין מובהק בין האנשים המוגבלים (81% מהם נמצאים בקטגוריה של 0-8  שנות לימוד ובקושי עומדים בדרישות המינימום להשכלה) לבין הלא-מוגבלים, שההכשרה המקצועית הנדרשת לעבודתם מחייבת רמת השכלה גבוהה יותר: 59.6% סיימו 9-15 שנות לימוד ו-6.2% סיימו  15 שנות לימוד ויותר. בולט הפער בין  סיציליה לבין פדובה, המייצגות -  בהתאמה -  את רמה ההשכלה  הנמוכה והגבוהה  ביותר.

ותק  בקואופרטיב -  44%  מהמרואיינים הם בעלי ותק של 2-5  שנים, תוך נטייה  לוותק  גבוה יותר  בקואופרטיבים במרכז ובדרום, שבהם  קיימת נטייה חזקה יותר מאשר בצפון לקלוט את האדם המוגבל כחבר. על שוני זה  נעמוד  בהמשך.

 

עמדות כלל  המרואיינים

 

על רקע השונות המצופה בדפוסי התשובות של אנשים מוגבלים ולא-מוגבלים התמונה הכללית המצטיירת היא של אוכלוסייה בעלת מוטיבציה גבוהה במיוחד. הנכונות של המרואיינים, מוגבלים ולא-מוגבלים כאחד, לתרום לקואופרטיב, עולה על הציפיות שלהם לקבל ממנו (53.2% ו-49.6% בהתאמה). לשאלה: היכן  את(ה) רואה את עצמך בעוד 3-5 שנים? השיבו 71.5% שהם רואים עצמם עדיין כחברים בקואופרטיב. באופן כללי נוטים המוגבלים, יותר מהלא-מוגבלים, לראות את עצמם בעתיד בקואופרטיב:  תמיד כאן, כולם ביחד; כמו עכשיו (שניים מהמשיבים הלא-חברים);  אם אוכל {אני רוצה להיות} בקואופרטיב ונשואה, כאן יותר טוב ממקודם...יש לי חברים, אם אני טועה מעירים לי ואני מתקנת (משיבה חברה).

 

ניתוח של דפוסי התשובות לשאלון בקרב 32 המוגבלים חשף הבדלים בהתאם לחומרת המוגבלות. על פני רצף של רמות מעורבות בקואופרטיב (המבוססת על צירוף של מוגבלות וחברות) אנו מוצאים לפי הסדר, מן הנמוך לגבוה, את בעל המוגבלות הבינונית לא-חבר וחבר, אחריו את בעל המוגבלות הקלה לא-חבר וחבר  ואחריו את הלא-מוגבל  לא-חבר  וחבר.

בעלי מוגבלות קשה יחסית השיבו תשובות קצרות וטעונות ביטויים רגשיים, תוך זיקה מועטה למציאות היומיומית. מאידך, בעלי מוגבלות קלה יחסית השיבו תשובות ארוכות יותר ופחות רגשיות והמתייחסות יותר לבעיות היומיום והקואופרטיב. לדוגמה, על השאלה: מדוע את(ה) נמצא(את) בקואופרטיב? התקבלה התשובה הבאה מבעל מוגבלות קלה יחסית (לא חבר): אימא שלי חברה, לכל אחד יש מישהו מהמשפחה, הורה או אח, עדיף שהמשפחה תדע  מה קורה  בקואופרטיב.

 לא נמצא קשר[3] בין אופי התשובות, שנתקבלו על-ידי המוגבלים וחברות  בקואופרטיב ומכאן שהחברות תלויה יותר, כפי שיוסבר להלן, בהחלטה של הקואופרטיב מאשר במצבו של האדם המוגבל.

           

עמדות האנשים הלא-מוגבלים

 

בשאלות המיועדות לאנשים לא-מוגבלים בלבד התשובה השכיחה לשאלה: מדוע החלטתם להקים קואופרטיב? היתה, שהם בחרו בפתרון המשלב יזמות כלכלית וקבלת החלטות בדרך דמוקרטית (חבר אחד-קול אחד) ולא בדרך ביורוקרטית. מהתשובות לשאלה הנוגעת לתפיסת הייחודיות של הקואופרטיב: האם את(ה) מרגיש(ה) שהקואופרטיב הזה שונה מאחרים, ואם כן במה? נמצא ש-64%  מן המשיבים תפסו אותו כייחודי. דירוג  ההבדלים  מעניק עדיפות ברורה לשיקולים החברתיים על פני אלה הכלכליים. הדירוג  הכללי, על-פי סדר חשיבות יורדת של כל אחד מן המדדים הקובעים את האינדקס  שלנו, הוא  כדלקמן:

1)                      מטרות  הקואופרטיב  (82.2%);

2)                      אינטראקציה עם החברה הכללית (80.0%);

3)                      תיגמול השתתפות החברים  (66.6%); 

4)                      אינטראקציה עם השוק  (%4.4(6;

5)                      תיגמול הון החברים  (57.8%); 

6)                      הרכב  החברים (55.5%);

7)             נוהלי ההשתתפות  (52.3% );

 8)            הרכב  ההון  (% .0 48). 

"מטרות הקואופרטיב" וה"אינטגרציה עם החברה הכללית" זוכות, כאמור, לחשיבות מיוחדת בתפיסת הייחוד של הקואופרטיבים. לגבי המדד הראשון, הדגש הוא על מה שיש בקואופרטיבים אלה ואין באחרים:

 

 

 במקום אחר שולט  הרווח, אצלנו הסולידריות; כאן העיקר הוא המטופל  ולא המוצר הסופי; כאן אין מדובר בסוג  ייחודי של לקוח, כי אם בבעיה בעלת חשיבות כללית.

 

 לגבי המדד השני, בולטים הסתירות והקשיים, שיוזמות מעין אלה מעוררות במגע עם הסביבה:

 ככל שהקואופרטיב אוטונומ  יותר, הוא עשוי להיות פחות ידוע  וככל שהוא ידוע, כן עשויה לגדול התמיכה הפוליטית והפיננסית; יש הבדל בין  להפיץ מוצר ולהביא להכרה של בעיה כמו שלנו; יכולנו להיות יותר מוכרים אילו שקדנו יותר על איך 'למכור' את התדמית שלנו.

 

נושא תיגמול  הון החברים (מספר 5 לעיל) ראוי לתשומת לב מיוחדת בשל התגובות שעורר. יש לזכור, כי החוק האיטלקי בנושא הקואופרציה החברתית מתיר תשלום ריבית מוגבלת על מניית החבר ומגביל את שיעור העודפים המיועדים לחלוקה. ואולם, למרואיינים שלנו היה  מידע  מוגבל בלבד אודות המצב המשפטי. עשרים  מתוך 47 נבדקים (42.5%)   סבורים, שבקואופרטיבים שלהם לא משלמים ריבית וכשליש מהם סבורים, שהדבר אינו מתחייב מהחוק ואילו היה מתחייב, זה היה מנוגד לאופי שלא למטרת רווח של הקואופרציה, וכך גם לגבי חלוקת עודפים:

אין ריבית ומעולם לא היתה, חבר אינו יכול  לתת הלוואה לקואופרטיב; יש התנגדות לתשלום רווחי הון;  מעולם לא יצא לי לראות תשלום  עבור הון;  עודפים, אם ישנם כאלה, תמיד מושקעים  מחדש, החוק מדבר על אי-חלוקת רווחים... אילו  חילקו אותם, זה היה חדל להיות קואופרטיב; אין חלוקת עודפים, משום שכאשר משקיעים אותם מחד, הנהנים המיועדים נהנים בעקיפין  מכך,  שלא מחלקים אותם.

 

 דברים אלה אינם עולים בהכרח בקנה אחד עם ההלכה והמעשה הקואופרטיביים המקובלים, שהרי תשלום ריבית על מניית החבר (בהנחה שאינה משמשת תמריץ להצטרפות לקואופרטיב) וחלוקת עודפים (בהנחה שהיא מבוססת על מידת ההשתתפות של כל אחד ולא על ההון המושקע על ידו) נחשבים לנהלים קואופרטיביים תקינים. ואולם, הלהיטות להתנער מכל רבב של רכושנות מצד מפעילי הקואופרטיבים החברתיים מהווה גורם חשוב בתחושת הייחוד שלהם ומסייעת להפעלת עקרון הסולידריות המורחבת המתבטאת במניעת פערים, ככל שניתן, ברמה הפנימית והבין-קואופרטיבית כאחד.

 

שונות גבוהה נמצאה בתשובות לשאלה בדבר היחס של הקואופרטיב לקבלת אנשים מוגבלים כחברים:

 מהי המדיניות של הקואופרטיב ביחס לאדם המוגבל? האם קיימת נטייה לצרף אותו/ה או לאו- מדוע? גישה אחת דוגלת במדיניות העדפה של בן משפחתו של המוגבל כנציגו באסיפה הכללית (אם לאדם המוגבל אין יכולת להשתתף בקבלת החלטות) או להשתלבות האדם המוגבל בעבודה מחוץ לקואופרטיב:  עדיף לצרף את בני המשפחה ולא את מי שאין לו הכושר להבין...; העבודה {של המוגבל} מהווה מצב של מעבר, בשני- שליש מהמקרים המשפחות הן שמהוות את הבסיס החברתי של הקואופרטיב.

 גישה זו אופיינית לקואופרטיבים הנוטים לאמץ את דגם 'א' (ראה הגדרה לעיל) והרואים את ההשתלבות בעבודה בראש וראשונה כשלב הכנה לקראת פתרון מחוץ לקואופרטיב.

את העמדה המנוגדת מייצגת הגישה הדוגלת בקבלה ללא תנאי של האדם המוגבל כחבר, דבר המהווה, על-פי התפיסה המונחת ביסודה, את הצידוק לקיומו של הקואופרטיב:

 בלי המוגבל, לא היינו קיימים;  המטרה היא להפוך אותם לעצמיים בעזרת אינטגרציה, שהחברות הנה חלק ממנה ופירושה העשרה הדדית.

פרמה ורומא מייצגות בהתאמה את שני הקטבים של עמדות אלה, כשמקומות אחרים תופסים עמדות ביניים.  כפי שנראה בהמשך, המשתנה האידיאולוגי, יותר מזה  הגיאוגרפי, מסביר את עיקר השוני בתשובות.

 

ניתן, אם כן, להבחין בשני מודלים שונים: האחד פרגמטי ובעל אוריינטציה כלפי חוץ, תוך ראיית הקואופרטיב כאמצעי להשגת מטרה, דהיינו השתלבות האדם המוגבל בחברה באמצעות תעסוקה בשכר.  והשני - מיליטנטי ובעל אוריינטציה כלפי פנים, תוך ראיית הקואופרטיב כמטרה בפני עצמה, היינו שילוב האדם המוגבל בקואופרטיב כצידוק לקיומו של הארגון. מודלים אלה תואמים את ההבדלים האידיאולוגיים בין הזרם המרכזי לשמאלי בתנועה הקואופרטיבית, בהתאמה.

 

אינטראקציה  אדם מוגבל-לא מוגבל

 

תפיסת הייחוד של הקואופרטיבים מחזקת את רוח הצוות השוררת בהם ומאפשרת לאנשים מוגבלים ולא-מוגבלים כאחד להגיע להערכה חדשה של מצבם ותפקידם. עבור האדם המוגבל הדבר מתבטא בהרגשה כללית של שייכות ומחויבות לפעילות יוצרת משותפת בתנאי שוויון,  גם אם הוא לא תמיד מודע למשמעותו של הקואופרטיב והוא לרוב מנוע - מעצם מצבו - מלשאת בתפקידי  ניהול.

 

 דוגמה מחיי היומיום באחד הקואופרטיבים תסייע להמחשת הדבר.  ג'יאן לוקה  (18) חבר מזה שנה באחד הקואופרטיבים כלוטש יהלומים. הוא נוסע כל בוקר העירה, נכנס לבניין הקואופרטיב ומברך את החברים לשלום במלים "בוקר טוב חברים". העובדה שהוא לוקה בתסמונת דאון אינה פוגמת בהרגשת השוויון שלו כלפי האחרים:  כל יום אני בא לעבודה... אנחנו עורכים אסיפה כללית ואני מצביע עם כולם. כך, כמובן, רואים אותו החברים המייסדים של הקואופרטיב.

 

 השאלה: מה נותן לך הקואופרטיב? אפשרה, בין השאר, לאנשים לא-מוגבלים להסביר כיצד האינטראקציה עם האדם המוגבל  הביאה להעשרה עצמית, שבאה לידי ביטוי בהערכה מחודשת של  ה"אני": 

אנו לומדים מהם מה פירוש הדבר לא להבין ולא לדעת הכל; זה נתן לי אפשרות ללמוד מן הפתיחות, הכנות והנכונות לתת, שהן כה אופייניות  לאנשים הלוקים בתסמונת דאון;  הקואופרטיב  אפשר לי חיים  פרטיים מסוג  חדש, מעין המשכיות בין העבודה והבית;  אני לומד מהם איך להיות פחות תובעני, איך לראות את המגבלות שלהם וגם שלי;  מדוע כ ל  דבר  קל יותר בין  אנשי ם  מוגבלים  ולא-מוגבלים  מאשר בין הלא-מוגבלים בינם לבין עצמם...?

 

סיכום  והשלכות

 

מחקר זה התמקד בבדיקת היחסים ובתפיסות הארגוניות בקרב 79 מרואיינים, מהם 32 מוגבלים ו-47 לא-מוגבלים ב-15 קואופרטיבים חברתיים לשילוב בעבודה של אנשים מוגבלים בשכלם. מבין המוגבלים  20  הם במעמד של חברים, מהם 4 עם רמת מוגבלות קשה ו-16 עם רמת מוגבלות קלה יחסית. לא נמצא קשר בין רמת מוגבלות וחברות ומכאן, שזו האחרונה היא פונקציה של מדיניות הקואופרטיב יותר מאשר של מצב בריאותו של האדם המוגבל. אף כי היעדר הקשר נמצא משמעותי מבחינה סטטיסטית הדבר טעון בדיקה באוכלוסיות  גדולות יותר.

 

הסיבה העיקרית מאחורי בחירת הקואופרטיב כצורה הארגונית טמונה ביתרון שבשילוב של יוזמה כלכלית וניהול דמוקרטי. זאת, בנוסף לרקע ההיסטורי-רעיוני המיוחד, שעליו צמחה תנועת הקואופרציה החברתית האיטלקית. כללית, המרואיינים  מצביעים על נכונות לתת במידה שעולה על הציפיות לקבל  ולא ניכרת בקואופרטיבים הדיפרנציאציה במעמד ובהשפעה האופיינית לארגונים רבים. האופן בו האדם המוגבל נקלט בקואופרטיב בא לביטוי בשתי גישות: האחת מוחצנת, הרואה במסגרת השיתופית אמצעי להשגת המטרה של שילוב האדם המוגבל בעבודה מפרנסת מחוץ לקואופרטיב, והאחרת מופנמת הרואה את המסגרת השיתופית כמטרה בפני עצמה, כאשר קבלתו של האדם המוגבל כחבר מהווה את סיבת קיומו של הקואופרטיב.

 

לכאורה, הארגונים של דיוננו מצביעים על מאפיינים הנוגדים את תנאי המינימום ליעילות  ארגונית  וכלכלית כגון קיומם של חברים ללא יכולת להשפיע על קבלת ההחלטות; קיומם של חברים  העובדים ללא כל תמורה;  היעדר כל תמריץ כלכלי לדרג המינהלי ומגמה כללית של היעדר כוונת רווח המסתייגת מתמורה להון החברים ומחלוקת עודפים תפעוליים ביניהם. לאמיתו של דבר, לפנינו צורה ארגונית המבצעת, הלכה למעשה, שורה של תפקידי קליטה מקצועית, תעסוקתית וחברתית בדרכים לא-קונבנציונליות והמציבה אלטרנטיבה ריאלית למדיניות הרווחה של הרשויות הציבוריות ושל  השוק הפרטי כאחד.

 

לקואופרטיב בשירותי רווחה יתרון בולט  על פני ארגון  אחר,  שלא למטרת רווח (דוגמת העמותות למיניהן, ארגוני הצדקה והארגונים הוולונטריים ללא מרכיב יזמי-כלכלי), בכך שהוא נהנה מגישה למקורות מימון ושיווק ומשליטה על מקורות הון עצמיים, תוך אפשרות בחירה בין אופציות שונות: רוצה - הוא יכול לחלק את  העודפים, או חלקם, בין חבריו מבלי לפגוע במאפייניו של ארגון ללא מטרת רווח; לא רוצה - הוא יכול להשקיע את העודפים, או את חלקם, בהקמת שירותים לחברים או להוון אותם. אופציה זו, כפי שראינו, אכן ננקטת על-ידי הקואופרטיבים, שנבדקו על-ידינו ועולה גם מעבודתם של חוקרים אחרים (Borzaga, 1995; MacKinsey, 1994).

 

יתרון נוסף של הקואופרטיב החברתי טמון ביכולתו  לכלול, תחת  גג ארגוני  אחד, מספר  רב  של  "בעלי עניין" (ארבעה, לאחר הקבצה, במחקר שלנו, דהיינו מוגבלים חברים ולא-חברים ולא-מוגבלים חברים ולא-חברים) וביכולתו להכפיף את השיקולים הכלכליים לאלה החברתיים מעבר למקובל בקואופרטיב קונבנציונלי[4], דבר המתבטא ברמות השכר הנמוכות למפעילים ובאיפוק בתיגמול ההון. מבחינת האדם המוגבל ומשפחתו נראה, שהיתרון העיקרי של השיטה טמון בביטחון החברתי-כלכלי שהיא מעניקה: עם התקבלותו בקואופרטיב האדם המוגבל אינו תלוי עוד בתמיכות סעד והוא נמנה עם מקבלי השכר מהקואופרטיב. לא פחות חשוב הוא הביטחון בעבודה: קואופרטיב אינו שובת, כי הרי מקום העבודה מנוהל על-ידי העובדים עצמם.

 

 יתרונות נוספים הטמונים בסוג זה של הקצאת שירותי רווחה מתבטאים באפשרות לצמצם את רמת האסימטרייה במידע,  המאפיינת לרוב את נותן השירות לעומת מקבלו במגזר הציבורי והפרטי כאחד, באפשרות של "שקיפות" ניהולית ופיננסית גבוהה יותר מהמקובל בארגון, שבו מקבל השירות אינו שותף לניהול, ברגישות לבעיות ולצרכים של מקבלי השירות בזכות הקרבה לקהילה ובאפשרות של בחינה מחודשת של  מושגים  כגון  "חזק", "חלש", "נורמלי", "חריג" וכיו"ב.

לפנינו, אם כן, מודל ארגוני היכול להתמודד עם מגבלות המתלוות לתלות במדינת הרווחה כספקית שירותי רווחה, תוך הקלת העומס המוטל  על הרשויות הממשלתיות ופתיחת אפשרויות חדשות  של  הפרטה[5].

 

לקחים ישראליים אפשריים    

            

נראה כי לישראל יש מה ללמוד ממודל זה, כחלק של "כלכלה  חברתית" המתפתחת במערב ובמיוחד בארצות האיחוד האירופי (לוי, 1997, 1998, 2000). כמדינה בעלת הפערים הסוציו-כלכליים הגבוהים במערב מן הראוי,  שנעמיד לדיון מחודש את הפרדיגמה השולטת בכלכלה שלנו והמקדשת את כוחו של ההון. עלינו להכיר בקיומם של מודלים אלטרנטיביים המושתתים על הכפפת ההון לגורם החברתי. הקואופרטיב הנו אחד מהם, בוודאי הוותיק והידוע מכולם, אם כי לא היחידי. בצידה של הכלכלה החברתית במערב מתפתחים והולכים ברחבי העולם  ארגונים השוללים את כל-יכולתו של ההון ואת הצורך ב"כלכלה אחרת". תחום שירותי הרווחה הנו כר נוח, כדי להעמיד למבחן מודלים חדשים מסוג זה. הסיכון הכלכלי קטן כאן יחסית והיתרון החברתי גדול במיוחד

 

 במקרה הייחודי של דיוננו, מדובר בהפיכת מגזרים שוליים בחברה ממצב של תלות במנגנוני סעד ובמטפלים בשכר למצב של עובדים עצמאיים השותפים לעשייה. בראייה של מדיניות כוללת, מדובר באלטרנטיבה מעניינת להפרטת שירותי רווחה ומעל לכל, באמצעי להגברת תעסוקה, לצמצום פערים ולמתן משמעות חדשה למונח "מדיניות חברתית".

 

[1]  לצורך  דיוננו, "קואופרטיב", משמעו ארגון וולונטרי בעל אוריינטציה קהילתית המשלב יוזמה כלכלית וניהול דמוקרטי, בו האדם ולא ההון משמש קנה מידה לקבלת החלטות ("אדם אחד- קול אחד") ובו חלוקת עודפים תפעוליים בין החברים אם בכלל נעשית על-פי מידת השתתפותו של כוח אדם בפעילות הארגון, בין אם יצרנית ובין אם שירותית.

 

2 בהתאם להגדרה שהוצעה על-ידי האו"ם, אנו משתמשים במונח מוגבלים" handicapped)) ולא "נכים" disabled)). "מוגבלות": מצב של חסר המונע את יכולתו של אדם לבצע את התפקיד המצופה ממנו בהתאם לגיל, מין וגורמים סוציו-כלכליים למיניהם. (Gudmunsson, 1993).

 

3 =  3.142 , הערך המינימלי לדחיית השערת האפס ברמת מובהקות של  0.5 הנו 3.84

 

4 אחד המפעילים במדגם שלנו ניסח זאת כך:  "האינטראקציה עם האנשים המוגבלים מציבה בפנינו אתגר יומיומי שלא כל אחד מאתנו מסוגל להתמודד עמו.  אם מי מאתנו מחליט לעזוב, אין לו שום תביעות כלכליות. אותם הדברים אמורים לגבי מי שנשאר :כלומר, 'אני לא עושה את זה ומשאיר זאת למישהו אחר', פשוט לא בא בחשבון."

 

5 בעיר ברשה שבצפון איטליה (  350,000תושבים)  קיבל קואופרטיב במכרז מהרשות המקומית את הטיפול בכל שטחי הנוי של העיר. מועסקים בו 60 איש, מהם 25 מוגבלים, עם  מחזור שנתי של 2 מיליון אירו. MacKinsey, 1994)). בכל רחבי המדינה קואופרטיבים חברתיים אחראיים להפעלתם של מאות מועדוני יום של קשישים וקבוצות טיפוליות.

 

 

מקורות

 

לוי, י'  (1997). מגבלות מדינת הרווחה והשוק החופשי או: המימד החסר בחברה  הישראלית. מפנה, ינואר 1997, 21-24.

לוי, י' (2000). תנאי יסוד לכינונה של חברה אזרחית בישראל. מפנה, אוקטובר  2000, 31-35 .            

לוי, י'  (1998) כלכלה ללא מטרת רווח והמגזר השלישי (הרצאה במסגרת כנס היסוד -"מחקר בתחום

 המגזר השלישי בישראל", אוניברסיטת בן גוריון בנגב 15-16 במרץ  1998).                                        

GCI – POLITY (1997). Il ruolo della cooperazione nei sistemi politici                        

locali: vincoli e opportunita' dell'innovazione istituzionale. Roma: Black    

Hole.     

Borzaga, C. (1995). The evolution of the welfare state and the role of social  

cooperation in Europe: A synthesis of the research in social enterprises.

Roma: CECOP-CGM.

Giddens, A. (1994). Beyond left and right: The future of radical politics.  

Stanford, CA: Stanford University Press.   

 Gudmunsson, J. (1993). Cooperative di persone disabili: Guida per la promozione 

  e l' organizzazione. Roma: COPAC (Comitato per la Promozione di Aiuti alle  

  Cooperative), Decennio delle nazioni unite delle persone disabili,1983-1992.

   Impresa Sociale (1992). Speciale Legge 381 (Ottobre/Dicembre). Milano:  

   onsorzio Gino  Mattarelli.

   Levi, Y. e Montani, A.R. (1995). Cooperative sociali e handicap mentale:

  un ripensamento dei concetti di cooperazione e di integrazione. Troina,   

  Editrice  Mediterranea.

 MacKinsey (1994). Comprendere le esigenze della solidarita' sociale e il   

  ruolo della cooperazione sociale. Milano, CGM.

 Pierson, C. (1994) Beyond the Welfare State?. London, Polity Press.

 Putnam, Robert, D. (1993). Making democracy work: Civic traditions in

Modern Italy. Princeton, Princeton University Press.

 

 

למפת אתר הקיבוצים

[כל היישומים] [כל המחלקות] [כל הכלים] [כל המאגרים]

 

 

 

 

 

 

 

 



  

 

 

 

.